בספרה של צרויה שלֵו 'תרה', מתוארים הטלטלות הרגשיות וחיבוטי הנפש הכרוכים בפרידה מבן זוג. גיבורת הספר, אלה, נעה בתהליך הפרידה בין שני קטבים: בין המשאלה לאושר ולהתחדשות ובין הידיעה שכל זוגיות ארוכת טווח כרוכה בוויתור. תחילה הגיבורה משוכנעת שחיים בנפרד יהיו טובים יותר. בהמשך, כאשר הפרידה יוצאת לפועל, היא מתפכחת מאשליה של שלווה ושלמות, פוגשת בריק ובהרס המשפחה, מתחרטת ואף מנסה להשיב אליה את בעלה. רק אחרי תהליך ארוך ומייסר ואחרי פגישה עם בן זוג חדש, היא מצליחה לחיות יותר בשלום עם משאלתה לקבל מענה לצרכיה, יחד עם הידיעה ששלמות אינה בנמצא. היא חוזרת לנקודת ההתחלה, להכרה בכך שלא קיבלה את מה שייחלה והייתה זקוקה לו בקשר עם בעלה, אך הפעם – יחד עם הכרה שמה שצפוי לה לא פחות קשה.
למרות שמדובר בסצנה פרטית, נראה שמשהו מהדינאמיקה המתוארת בספר הוא נחלת הכלל.
מלני קליין, אחת התיאורטיקניות המרכזיות והמשפיעות ביותר בפסיכואנליזה, מתארת כיצד במהלך ההתפתחות אנו נעים מעמדה שבה הסבל נתפס כהפרעה לשלמות אפשרית, אל עבר עמדה שבה יש הכרה כואבת שמקור הטוב הוא גם מקור הרע וכי הסבל כרוך בחיים ואיננו ישות שניתן להיפטר ולהשליך אותה. מרגע שהושגה העמדה השנייה, מרגע שרכשנו את הידיעה שהטוב והרע כרוכים זה בזה, אנו מיטלטלים כל חיינו בין שני הקטבים האלה: בין הניסיון להשליך את הרע מתוכנו ובין ההכרה שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
כך, בין שמדובר בהתלבטות אשר נוכחת ללא הרף בזוגיות ובין שהיא מגיחה רק ברגעים קשים או בשעת ריב, כל אשה מכירה את הקולות האלה המתקיימים בתוכה – הקול הקורא להיפטר ממקור הסבל ולמצוא את האושר והסיפוק המיוחלים בזוגיות חדשה, ולמולו הקול הקורא להשלים ולוותר. מעניין, אם כך, להתבונן ולהבין מה בכל זאת מכריע את הכף לכאן או לכאן. מה מביא אותנו להכריע האם לחיות עם החסר או לחפש אופציה מספקת יותר?
אפשר היה לחשוב שאולי מדובר בטיב מערכת היחסים: במשקל היחסי שיש לרגעי האושר והסיפוק מול רגעי האכזבה ומפח הנפש. לצערנו, למרות שיש כמובן משמעות לטיב מערכת היחסים הממשית, התשובה מורכבת הרבה יותר: יש נשים החיות שנים בתוך מערכת יחסים קשה ואף מתעללת ואילו אחרות בוחרות לפרק את הקשר בשל סיבה פעוטה כביכול.
אם כך, מה מכריע? מה משחק תפקיד בהחלטה האם להיפרד?
בסיפור של אלה, במהרה מתברר שהחלטתה להיפרד אינה קשורה רק להווה. נראה שבמעשה הפרידה אלה לא מתגרשת רק עבור עצמה אלא גם עבור אמה, אשר לא העזה לרצות עבור עצמה חיים חדשים לצד גבר שיענה לצרכיה. וכך הפרידה אינה רק פרידה מבעלה במובן הצר, אלא גם אקט של נפרדות מאביה המאכזב ומאמה החלשה.
אם כך, אולי ההחלטה להיפרד קשורה גם לעבר ולרצון שלנו להשאיר דברים מסוימים מאחור. זוהי החלטה שצדה האחד מנומק, מודע וגלוי, אך צדה השני נסתר מהעין. הצד הנסתר נעוץ עמוק בילדותנו, בנטיותינו ובמניעינו הלא-מודעים. בהחלטה להיפרד לא מדובר רק בחשבון עם מה שאין אנו זוכים לו בהווה, אלא בחשבון ארוך עם מה שאולי טעמנו ממנו אך לא שבענו ממנו בעבר: החורים שנפערו בנו במהלך חיינו ושמערכת היחסים העכשווית הייתה אמורה לתקן.
כיצד נדע?
כיצד נדע מה שייך לעבר ומה להווה, מהי שאיפה לשלמות לא ריאלית ומהו דחף בריא למצוא את אשר לו אנו זקוקים? מתי אנו מונעים מפחד משינוי או אף מעונג מהסבל ומתי מדובר בהשלמה בוגרת עם חוסר השלמות בזוגיות ובחיים?
כל אחת, בדרכה, יכולה למצוא את הדרך לזהות מידה של ידיעה בתוך אי הוודאות של הפרידה. טיפול פסיכולוגי בוודאי יכול להקל ולהפיג במעט את ענני הערפל בנוגע למה שייך לעבר ומה להווה, מהי אשליה מתוקה הנטועה בתוך משאלות לא מציאותיות ומתי אנו מוותרות על עצמנו וצרכינו, מונעות מפחד בלבד.
יחד עם זאת, נראה שתמיד יישאר מרכיב לא ידוע – מרכיב קדום ואפילו מסתורי בתשובה לשאלה מה קושר אותנו לאחר ומה מפריד בינינו לבין האחר.
איה זיידל, פסיכולוגית קלינית, מטפלת במבוגרים, בבני נוער ובילדים. נשואה ואם לשלושה
