גדר זה לא מקום נוח לשבת עליו לאורך זמן. היא צרה, גבוהה, לפעמים קצת דוקרנית, ובדרך כלל בסוף יורדים ממנה לצד כלשהו פשוט כי מתעייפים.
במקום הלא נוח הזה, יש מאיתנו המבלות לא מעט זמן. סביבנו נשים המדווחות כי הרחם צועק להן ללדת ולממש אמהות, ומנגד כאלה האומרות בשלווה שאינן רוצות בכך. בין המאושרות שיודעות מה הן רוצות נמצאות בתווך, לכודות ומעונות, נשים המתלבטות אם בכלל להביא ילדים לעולם.
המקום של ההתלבטות הוא נדנדה מתמדת, וכל החלטה לכאן או לכאן רק מעוררת לבטים חדשים. יש ימים שאנו מתעוררות בבוקר, מתמתחות במיטה, מחייכות ומרגישות שהחיים ימשיכו להיות יפים גם בלי להקדיש אותם לטיפוח דור המשך, ובמשנהו מתגנב ללב חשש מעצם המחשבה על משמעות הוויתור. רגע אחד התחושה היא של ביטחון מלא בשלמות החיים כפי שהם, ובמשנהו יוצאת בת-קול ומדברת בשמן של כל ציפיות החברה, המשפחה או בן/בת הזוג, ומתריסה 'מה, את באמת מתכוונת שלא יהיו לך ילדים??'
"אין יום שהנושא הזה לא מטריד אותי", מספרת א', רווקה, בת 36. "הגעתי לגיל שאני צריכה להתחיל לחשוב מה אני עושה עם עצמי. אף פעם לא היה ברור לי שאני רוצה להיות אמא וזה לא בער בי. אבל מצד שני אני מסוגלת לדמיין את עצמי כאמא ולא נבהלת מזה. לפעמים אני רואה חברות מהתיכון ומקנאה בהן שהן אמהות עם ילדים, ושבוע לאחר מכן אני יוצאת בערב לפאב או לסרט ושמחה שאני רווקה ואין לי דד-ליין לחזור הביתה. ככה זה, שבוע אני רוצה ילדים ואז יומיים אני לא רוצה, ואז שוב יום אני רוצה ילדים ושבועיים לא חושבת בכלל בנושא".
אולי ה"מתלבטות הנצחיות" שבינינו הן אלה שמחפשות להגיע לתשובה "נכונה", כאשר בפועל, אין תשובה "נכונה" או "שגויה" בהחלטה על ילדים. יש רק בחירה. החדשות הטובות הן שעצם הבחירה האישית מעניקה את הכוח לדבוק בהחלטה, גם ברגעים שהיא יותר קשה ופחות מתגמלת.
