מה שהתחיל כעוד בוקר יום שלישי שגרתי, הפך במהרה ליום מכונן, כזה מין יום שכל צבעיו, תחושותיו, תמונותיו וריחותיו, נצרבים בזיכרון לעולמי עד.
הושבתי את בני יחידי, בן השנתיים וחצי, על מיטתי הרחבה, כך שאוכל לראותו ולהשגיח עליו מבעד לדלת המקלחת, כשהוא מדפדף בינתיים בספריו וממלמל מלמולים מתוקים של מי שרק לא מזמן גילה את חדוות הדיבור.
מבעד לחלון חדר האמבטיה מתנהל חורף אכזרי של ירושלים, והגשם צולף בחלון השקוף. בחוץ קר ואפור, ואני מתענגת על המים הרותחים, מסבנת את הגוף בתנועות שגרתיות של מי שמכירה כל קפל, פינה ונקודה בגופה.
בתוך השגרה הברוכה הזו, אני חולפת בכף ידי על פני בליטה חדשה שהופיעה על שדי הימני. הרגליים מסתמרות אל החרסינה הלבנה, הנשימה נעתקת, שערות הגוף סומרות למרות המים הזורמים ואני חופרת בשד בשתי ידַי, בתחילה בעדינות ובחשש ואחר כך גם בגסות ובכעס, כדי לנסות ולהבין מיהו האורח.
כבר אז, באותו הרגע בדיוק, מייד עם הפגישה הראשונה, אני יודעת – החלק החדש הזה שנתווסף לו לגופי ללא הזמנה, אינו תמים וחברותי. לא בליטת שומן שנותרה לה עוד מזמן ההיריון וגם לא תגובה הורמונלית נשית רגילה. מייד ידעתי שהנה גם לי נזדמנה לה פגישה עם הסרטן.
תחושת התענוג של המקלחת החמה, של מראה תלתליו הזהובים של בני, של הביטחון בביתי, בבן זוגי ובחיי שסוף-סוף מצאו להם מעגן בטוח ומחבק, התמוססה לה ונשטפה אל הביוב ביחד עם בועות הסבון הריחני.
לא אימה, לא פחד, לא קיפאון ואפילו לא דמעה אחת ברוכה, הגיעו כדי להקל על הפגישה, רק מחשבה קרה, תנועות מכניות וחישובי חישובים של מה מעתה ואילך.
מתלבשת, מלבישה את הילד ונוהגת אל העיר על אוטומט.
כל הדרך מתגנבת לה כף היד וממששת את הבליטה הזו, המאוסה, המכוערת. אולי היא נעלמה בינתיים, אולי המים היו חמים מדי, אולי היא רק פרי דמיוני הקודח. אך היא, המנוולת, מונחת לה בבטחה וברגיעה, כאילו המקום הזה, השד שלי, זה שעד לא מזמן הניק את בני, זה שחולם להזין עוד ילד אחד, והפעם בת, שגם לה יהיו תלתלי זהב ועיניים מלוכסנות, הוא הטריטוריה הפרטית שלה.
שמה את הילד בגן, מנשקת, מחבקת, נפרדת, נוסעת לעבודה לפגישה חשובה שנקבעה כבר מזמן. יושבת בפגישה, נוכחת בגופי, מנסה שלא למשש את הבליטה ההיא בנוכחות האחרים, ממש מתאמצת להרחיק את היד שנמשכת כמו מגנט דווקא אל הפינה הארורה הזו.
אחר כך נוסעת לבדי, בלי לומר לאף אחד, אל הרופא שאיתו נקבע לי תור מיידי, מעכשיו לעכשיו, ביעילות שאיננה אופיינית לקופת חולים. הרופא מורח על השד חומר לא נעים וקר, בדיוק כמוהו, ומטייל לו על השד לאורך ולרוחב, מודד ומצלם.
הוא שותק, אני שוכבת על המיטה קפואה, אף שאלה אינה מתגלגלת על הלשון, שום תהייה אינה חופרת בראש, הכל ברור. הרופא מרים את עיניו האדישות, מהנהן בראשו ואני מבינה – תם לו עידן ואני מתחילה דרך חדשה.
איריס ברקן, יועצת ארגונית, מנחת קבוצות ומאמנת אישית ועסקית
