בהתחלה חשבתי שאני גואלת את עצמי. אחר כך הרגשתי אשמה מאוד מאוד. עכשיו אני שוב חושבת שגאלתי את עצמי. בנישואים הרגשתי כלואה ומדוכאת, בדרך ללא מוצא. אחרי הגירושים הרגשתי שיצאתי מעבדות לחירות. חירות אמיתית. אני משוחררת מציפיות החברה ממני ויכולה לחשוב מה אני באמת מאמינה ורוצה. איך אני רוצה לחיות ולגדל את בתי. האם אני רוצה עוד ילדים? עם מי? מתי? כל זה לא היה בכלל נתון לשאלות קודם. המסלול היה ברור.
עכשיו אני נהנית לחיות – אני נהנית לחיות לבד עם בתי, ואני נהנית לחיות לבדי כשבתי אצל אבא שלה.
כולם חושבים שזה קשה להיות "חד-הורית" אבל הייתי הרבה יותר חד-הורית לפני הגירושים. עכשיו יש לי שותף פעיל ואחראי בגידול בתי. הוא לוקח אחריות ואני מאפשרת לו לעשות את זה בדרכו (ולא בדרכי). ולא קורה אסון…
אני גם נהנית לצאת עם גברים עכשיו. כשאני יוצאת עם גבר, אני לא עובדת לקראת מטרה (חתונה) אלא נהנית מהתהליך.
גיליתי המון כוח בעצמאות – אני יכולה לקחת את הרכב לטסט. אני יכולה לשלם שכר דירה. אני יכולה לשבת לבד בבית-קפה. אני יכולה לקנות די-וי-די לבד ולהתקין אותו (למרות ספקנותו של המוכר בחנות). לא יודעת למה לא יכולתי לעשות את כל הדברים האלה לפני או תוך כדי הנישואים, אבל אני שמחה שאני יכולה עכשיו.
הייתי יותר שמחה לו הייתי לומדת את השיעור הזה בלי תהליך של פירוק משפחה, אבל אני מרגישה מאוד בת מזל שהתאפשר לי (ושאיפשרתי לעצמי) לעשות את זה.
לקריאה נוספת, ראו הספר נשים לגופן,2011 . טל תמיר (עורכת). בן שמן: הוצאת מודן.
