אחוז בזה וגם מזה אל תַנַח את ידך…
היא נכנסה למיטה בשקט, כהרגלה בשבעת השבועות האחרונים, והתכרבלה בתוך הפוך הנפוח והמגונן, כמבקשת לעטוף עצמה בשכבה מבודדת, ליצור לעצמה מקום פרטי, שלה, בתוך המציאות המשפחתית החדשה. מאז שחזרה מבית-החולים היא לא מצליחה למצוא את מקומה, מקומה הפרטי בתוך הקבוצה שלה, בתוך המשפחה.
היא קיוותה שתצליח לאגור כמה שעות שינה עד ההאכלה הבאה. היא לא ויתרה על ההנקה, זה חלק מהנתינה האימהית, כך האמינה. את שלושת הגדולים היניקה כמעט שנה.
"את ישנה?" שאל והפר את השקט שלרגע חשבה שמצאה. "מנסה," השיבה. הוא הסתובב, שכב מאחוריה בתנוחת כפיות מרוחקת והעביר את ידו בשערה. היא עצמה את עיניה וניסתה ליהנות ממגע ידו המרגיע. המגע הזה היה בדיוק מה שהיה נחוץ לה באותו רגע, מגע של יד מלטפת, יד תומכת, מבינה, עוזרת, יד. בשבועות האחרונים הרגישה ששתי ידיה לא מספיקות לה כדי לטפל בעול המטלות הביתיות שהצטברו, אבל בנושא אחד קיבלה החלטה מראש ונלחמה לא להפר אותה. להתחייבות הזו קראה בלשונה "חוק החיבוק", והיא כללה את חיבוק הילדים הגדולים בכל הזדמנות: כשהם יוצאים, חוזרים, באים, הולכים, לא משנה כמה ומתי, העיקר שלא ירגישו לרגע שהוולד הקטן גזל מהם את תשומת הלב, החום ואהבה שהיו רגילים להם לפני צאתו לעולם.
ידו המחוספסת התפתלה ברוך על גבעות ירכיה הרכות ועל בטנה המרופדת. בפעם הראשונה מאז הלידה הרגישה את משקעי הלידה שנותרו עליה. "אני לא בטוחה שכדאי עדיין," לחשה. "אני עייפה, בוא נישן."
"זה לא הוגן," ניסה לגרור אותה לשיחה, "את לא יכולה להשאיר אותי ככה כל כך הרבה זמן, אני צריך אותך, את נעלמת לי."
"אני לא יכולה!" אמרה, "אני מפחדת, כואב לי עדיין," שלפה הסבר פיזיולוגי על גבול הנפשי שנראה לה מספיק חזק על מנת לעצור הן את השיחה והן את התשוקה שלו. האמת היא שההסבר שבאמת רצתה להשמיע בפניו היה הרבה יותר מבוסס משחשב, אלא שבאותם רגעים כל מה שרצתה היה לישון ולכן החליטה לנסות ולסגור את העניין כמה שיותר מהר. מאז הלידה היא צברה כעסים לא מעטים כלפיו. היא הרגישה בהתנהגותו שהוא מנסה להעניש אותה על שכל כך רצתה עוד ילד, ובמקום להיות לה לעזר, כפי שהיה אחרי הלידות של שלושת הגדולים, הוא פתאום הרבה מחוץ לבית וגם לא כל כך עוזר כשהוא כן נמצא.
"אני אוהב אותך, את לא מבינה, זה בכלל לא משנה לי איך הגוף שלך נראה," הצהיר בניסיון לחזק את ביטחונה.
"עזוב, אתה פשוט לא יכול להבין כרגע. בוא נעזוב את זה, תן לי עוד קצת, מבטיחה יהיה בסדר," הבטיחה בפניו.
היא לעולם לא תדע אם הוא הבין אותה או לא. הוא נשק לה על הלחי והסתובב חזרה לתנוחת הכפיות ההפוכות, תנוחת המוצא. היא המשיכה לשכב מכורבלת בתוך השמיכה הרכה ובראשה נלחמה לגרש את המחשבות המעיקות שעטפו אותה. בדיוק כשחשבה שהצליחה לעצום את עיניה, לישון קצת, לנוח מהמחשבות, קול יבבת העולל הרעב קטע את התשוקה החזקה שלה למנוחה, התשוקה להתגבר על כל המכשולים, התשוקה לשלום בית, התשוקה לאחווה ולשיתוף פעולה פורה, להבנה הדדית, והתשוקה להשיג בחזרה כמה שיותר מהר את כל מה שתמיד נלחמה לשמר בתוך המציאות המשפחתית שלה – משפחה שלמה, חזקה ואוהבת.
