כתיבת פרק בספר "נשים לגופן"

מצורפים כאן שני סיפורי כתיבה של פרקים בספר.

1. סיפור כתיבת הפרק "יחסים עם גברים", כפי ששנכתב ע"י לי ראובני, שהיתה עורכת שותפה עם עו"ד יפעת בריאליינט בפרק.

באורח פלאי לחלוטין, עמדה לזכותי האפשרות לערוך את הפרק העוסק ביחסים עם גברים, בספר של עמותת נשים לגופן. בשלב זה הייתי עמוק בכתיבת התזה שלי אודות "מיניות של נשים רווקות בתל אביב" וכל הזדמנות לכתוב עוד אודות תחומים אלו קסמה לי.

עת תחילת העבודה, המטאפורה שעמדה לנגד עיני ליצירת הפרק היתה הרכבת פאזל של אלפי חתיכות ולעיתים גם אריגת שטיח בשלל צבעים, פסיפס שכל חלקיו צריכים להתאים זה לזו וליצור ביחד תמונה הרמונית ומושלמת.

ברמה הפרקטית, המשימה הראשונה היתה יצירת קבוצה מגוונת של נשים, הן מבחינת הרקע משפחתי, הגיל, ההשכלה, הסטאטוס האישי והמשפחתי והן מבחינת עמדות ותפיסות חיים. המשימה השנייה היתה להביא את כולן לידי רצון ונכונות לכתוב אודות החלקים האינטימיים של חייהן, לנסות ולשים במילים תחושות שלא תמיד עומדות במבחן המציאות, שלא תמיד קל להן לבטא או להגדיר ולבחור מתוך מה שהן חוות את המשותף והשונה.

המפגש הקבוצתי הראשון היה בעל אופי צעיר, רווקי, אקדמאי. נשים הגיעו מבאר שבע וירושלים לתל אביב כדי לדבר אודות משמעות הזוגיות בחייהן והאופן שבו הן היו מגדירות מערכות יחסים עם גברים בחברה הישראלית.

שלל הרעיונות שעלו היה מגוון, וכולם כל כך ישראליים, קודים שאנחנו כולנו מבינות ומכירות ואין עדין מחקר מדעי ששם רעיונות אלו במילים או הכללות סטטיסטיות מובהקות.

תהליך העבודה שהמשיך משם היה חלוקת הפרק לחלקים כאשר כל מתנדבת בוחרת לתרגם חלק מהגרסא האמריקאית. במקביל אני מחפשת דרכים ומקורות נוספים בכדי להתאים אמירות ישראליות למחשבות קיימות ולהגדיל באופן עקבי את מאגר הנשים הנחשף לתהליך העבודה על הפרק.

לצורך תהליך זה גייסתי את רשימת התפוצה שלי, חברות, דודות, קולגות מהעבודה ועוד. רבות התגייסו כדי לקרוא, להעיר, לשוחח עם אחרות ובעיקר לתרום מזמנן למפעל שהן תפסו כפמיניסטי ומשמעותי ומסייע לאחרות.

נשים שלא הכרתי שלחו לי מיילים עם כמה מילים על האופן שבו הן מגדירות זוגיות טובה, את הסיבות שהן התחתנו ומה מחזיק אותן בקשר. נשים שלא ידעתי איך הגיעו אלי בכלל הופיעו למפגש השני נושאות לחם וגבינות, שוקולד וירקות חתוכים, כולן מוכנות לעבוד, לדבר זוגיות, לדבר מערכות יחסים ולחשוב ישראליות. במייל ששלחתי היה רשום שעושים ארוחה כייפית והן הגיעו מוכנות, אמיצות וחכמות כדי לעזור, לחשוב ביחד בקול רם ובעיקר להביע את המחשבות שלהן הפרטיות המתכתבות עם כל כך הרבה אמירות חברתיות אחרות.

לאט לאט הפרק קרם עור וגידים, הטקסטים הישראלים החליפו את התרגום הקיים, קווים ישראליים לדמותו התמזגו באמירות שנכתבו מעבר לים ותהליך ההתרחבות והצמצום הפך לשיוף ולמיקוד.

בגאווה של אמא אווזה ראיתי את הפרק שלי מתבגר, מדבר עם עצמו ועם יוצריו, עובר מבחנים אישיים של נשים הבוחנות את הרלוונטיות שלו לחייהן ובעיקר מתבשל על אש קטנה.

לאחר כמה מאות מיילים, שלושה מפגשים וכמה עשרות הדפסות הוא עומד בזכות עצמו, גאה ומגוון, סקרן ומתפתח כמו כולנו, נשים המקיימות מערכות יחסים עם גברים.

לכל אורך הדרך הופתעתי ממידת המחויבות של הנשים לכתיבה, לעריכה, לתרגום, לרעיונות, להתבשלות של הפרק.הבייבי שלי הפך להיות בייבי של נשים רבות, ולמזלי יכולנו למצוא שפה משותפת לדון אודות הצורה הסופית של הפרק כמו גם רצון משותף לגעת במגוון הנשים החיות במדינה הזו.

לעונג היה לי לקחת חלק במפעל הבישול הביתי הזה ותקוותי שיעזור, יאיר ויעורר השראה.

2. סיפור הכתיבה של הפרק "הגוף בתנועה" כפי שנכתב ע"י ענת פלדמן, עורכת וכותבת הפרק.

כתיבת הפרק "הגוף בתנועה" היתה עבורי טבעית ומתבקשת. בדיוק חזרנו משהות של שנתיים בקליפורניה שם פיתחתי את שיטת GYMIND, המשכתי לאמן ולטפל בסטודיו שלי בתל מונד, קיבלתי את מדור "אימון ביתי" במגזין "מנטה" ואז נוצר החיבור עם טל תמיר, עורכת הספר.

בבית קפה בגבעתיים ואם זכרוני אינו מטעה אותי זה היה בבוקרו של יום סתווי נעים, ניהלו שתי נשים מפגש מרתק, כאילו ממשיכות שיחה נושנה. שם הרגשתי את הזכות האדירה להיות חלק מהמפעל החשוב הזה, שם נוצר ה"ויז'ן" של הפרק: חשיבות הפעילות הגופנית בחיינו, המלצות לאימונים מתאימים, החיבור המתבקש לפן המנטלי-רגשי, בשילוב עם הסיפורים האישיים. הוקצו לי רק דפים ספורים, לפרק קצר יחסית, ועדיין במה חשובה ומאתגרת.

פגישות מרתקות חיכו לי בחודשי העבודה על הדברים: זו עם שלומית ניר (שחיינית אולימפית וגם אמא של נועם טור), עדנה בוקשטיין (מלכת ההליכות) נשים שביקשו להעביר סיפורים אישיים (למשל אלו שגילו את הספורט) ותכנים מקצועיים (של שיטות תנועה וריקוד). כל אלו העשירו את הטקסט מעבר לכל המצופה.

היו גם לא מעט התלבטויות. האם להתייחס לתחומי ספורט ספציפיים. למשל: ליוגה ולפילאטיס? לרכיבות האופניים? לסקי מים ושלג? כאופציות נפלאות לפעילות גופנית או שמא להישאר ברובד הכללי, על מנת להנחות כל אישה לבחור את התחום שמתאים לה, מתוך מחשבה ואמונה כי  אין "נכון" או "לא נכון", אין "מותר" או "אסור", אלא יש "זמין" או "לא זמין", "מתאים עבורי" או "לא מתאים".

הקשר בין הגוף לנפש התווה את הלך הרוח של הכתיבה, כשהמסר העיקרי של הפרק קורא לוותר על מחסומים ומגבלות ולהאמין בכוח שלנו, הפיזי והמנטלי כאחד. בבחינת " אנחנו יכולות", ו"אם איננו נותנות לעולם את המיטב שבנו, לאיזה עולם אנחנו שומרות אותו?".

לכן, כשטל תמיר ביקשה שאוסיף סיכום אישי,  ש"תופר" בזהירות את כל מהלך הדברים זה פשוט קלח:

"אנחנו הנשים גאות בחלוקת הקשב המופלאה שלנו, ביכולת הנשית הפנומנאלית לעשות הכל: טיפול בילדים, פיתוח הקריירה, השקעה בזוגיות, אירוח חברתי. לעיתים אנחנו נוטות לשים עצמנו בסוף הרשימה, נשכחות בתוך העומס הזה, מוותרות בהכנעה. למעשה, הכל מתחיל בנו. כשאנחנו לוקחות אחריות על הגוף שלנו, מטפלות בו, מקבלות אותו, קשובות לו, מקדישות לו את תשומת הלב לה הוא זקוק, או אז אנחנו מתמלאות באנרגיות טובות וממשיכות להצטיין בכל המטלות המקודשות שלנו. כמה דקות ביום שאנחנו לוקחת לעצמנו, כמה שעות שבועיות שבהן אנחנו בוחרת להתנועע, להתחזק, להזין את הגוף כמו גם את הנפש, יהא זה בריקוד, בהליכה, בשחייה, בהתרוצצות נטולת דאגות בפארק עם הילדים. אלו הן שעות יקרות של תרפיה, שבהן אנחנו מתמלאות וצומחות, מאותו מקום של חיבור פנימי לעוצמה שקיימת בנו מעצם היותנו נשים לגופנו".

ענת פלדמן, MA, יועצת בריאות.

לקריאה נוספת, ראו הספר נשים לגופן, 2011. טל תמיר (עורכת). בן שמן: הוצאת מודן.