תשוקה מינית יכולה לגרום לנו הנאה, עונג ומבוכה כמו גם בושה ובלבול. בשנות העשרה שלנו, רובנו לומדות שאנחנו אמורות להפוך ליפות ומיניות, כדי להיות מושאי תשוקה (של בנים), אבל לא כדי ליהנות מגופנו ולא כדי לחוות תשוקה בעצמנו. כך נוצר מצב שאנחנו מפנימות תפיסות שמרניות לפיהן אם יהיו לנו תשוקות, הן יובילו אותנו מיד לקבלת סטיגמה של מופקרות מינית, או להתנהגויות מיניות מסוכנות, אשר יובילו למצבי סכנה כהריון לא רצוי או מחלות מין. האמת היא, שכשאנחנו מודעות לתשוקות שלנו, אנחנו יכולות לבחור כיצד לנהוג. יכול להיות שנבחר לאונן, לפנטז, לכתוב סיפורים ארוטיים, לרקוד, לשתף חברה, לגעות בצחוק, לבטא את התשוקות שלנו ביחד עם בני/ות זוג או פשוט לשים לב לקיומן וליהנות מכך. לעיתים נדמה כי קיימת רמה של תשוקה נורמלית, ש"אמורה להיות" לנו. סרטי קולנוע, תוכניות טלוויזיה ועיתונים מציגים היום יותר ויותר מודלים של נשים מיניות. חברות התרופות וארגוני תקשורת המונים מרוויחים כסף הודות לדימויים האלה, והם מפגיזים אותנו בהצעות להגברת התיאבון המיני שלנו. דימויים אלה אולי מתאימים לחלקנו, אבל הם מייצגים רק פיסה זעירה מתוך מגוון עצום של חוויות נשיות ואנושיות.
חוקרות פמיניסטיות, כליאונורה טייפר, מאפשרות לנו מבט חדש על המיניות של נשים כאשר הן מדגישות את הקשר בין הגורמים התרבותיים, החברתיים, הפוליטיים והכלכליים לבין קשיים של נשים בתחום המיני. מחקרה של טייפר מדגיש היבטים אלה, אבל גם בוחן האם תסכול וחוסר סיפוק של נשים מהפן הגופני או הרגשי של מערכת יחסים מינית נובע מגורמים אלה, בנוסף לגורמים כמו בעיות גופניות, בעיות רפואיות ובעיות ביחסים. אם נשתמש בנקודת מבט רחבה זו כדי לבחון את שאלת התשוקה המינית, הרי שבישראל חסרה לנשים נגישות לשירותים הכרחיים שיאפשרו להן למצות את מיניותן וליהנות ממין בטוח המתאים להן: החינוך המיני בבתי הספר מצומצם ביותר, אין די מידע נגיש על ומחלות מין וזיהומים, והאפשרות לבצע הפסקת היריון באופן חוקי במקרה הצורך מותנית בפנייה לוועדות להפסקות היריון או ביצוע הפסקת היריון לא חוקית.
חשוב לזכור שתשוקה מיניות עשויה להשתנות לאורך החיים, מסיבות שונות: בהתאם לשגרת חיינו, מערכת היחסים הזוגית שאנו נמצאות בה, הדימוי העצמי שלנו, הביטחון העצמי שלנו, שביעות הרצון שלנו מחיינו ומצב בריאותנו. אולם גם בתקופות שבהן אנחנו לא חשות מיניות ומלאות תשוקה, אין זה אומר שאנחנו לא נורמליות. עלינו גם לזכור בדיוק באותו האופן שמצב זה לא בהכרח יתקיים לנצח. הלגיטימציה שלנו להיות מיניות, מלאות תשוקה ובעלות רצון לממשה תלויה בכללותה בהיסטוריה המינית שלנו, במסרים שעליהם גדלנו ובחוויות קודמות. אולם בדיקה ובירור של מיתוסים מיניים, טיפול, ייעוץ והכוונה, ובעיקר תקשורות זוגית טובה, כל אלה עשויים לסייע לנו לממש את מיניותנו בצורה המתאימה והראויה בעינינו. במערכות יחסים שונות ייתכנו הבדלים גדולים ברמת התשוקה המינית בין בני/ות הזוג, דבר שעלול ליצור מתחים. מקורם של ההבדלים טמון, בראש ובראשונה, בבריאותנו, בשלוותנו, בשגרת חיינו, מידת העייפות שלנו, מצבנו ההורמונלי והתפיסה הרגשית שלנו. אנחנו יכולות לחפש, ביחד עם בני/בנות הזוג, דרכים לגשר על הפערים האלה בינינו בעזרת תקשורת הדדית, מודעות לצרכים שלנו עצמנו ולקיחת אחריות למציאת פתרון שיספק את שני הצדדים. קיימים מקרים שבהם הפערים נובעים מהיעדר משיכה או מבעיות אחרות במערכת היחסים שתובעות פתרון. במערכת יחסים הטרוסקסואלית, אנחנו נאלצות להתמודד עם פערים בחינוך ותפיסות חברתיות המנווטות את הנשים להיות פסיביות ואת הגברים להיות אקטיביים ויוזמים. התפיסה החברתית המקובלת גורסת שגברים רוצים סקס ואילו נשים רוצות אהבה, אולם הכללות אלה מקבעות ומנטרלות את יכולת הבחירה האישית של כל אחד/ת מבני הזוג.
ייתכן כי בבסיס תפיסה זו לא עומד הדחף המיני הגברי, אלא העובדה שגברים מחונכים להביע את רגשותיהם בדרך אחרת. יחסי מין הם אחת הדרכים הבודדות שבהן מותר לגבר לגלות קרבה למישהו/י. בעבור גברים רבים, זהו המקום היחיד שבו מותר להם להיות רכים ולחשוף רגשות של אהבה. דווקא המגבלות הללו, ולא יצר סוער יותר, עלולות לגרום לגברים ליזום מין לעתים תכופות יותר, מה שמוביל ליצירת הסטריאוטיפ שלפיו נשים הן פחות מיניות מגברים. הדימוי הזה נולד, אולי, גם כתוצאה מהחשש החברתי מפני התשוקה והכוח המיני הנשי.
מתוך "מיניות", פרק בספר: נשים לגופן, עורכת טל תמיר. 2011. בן שמן: הוצאת מודן.
