המערכת הסדורה של כללים וטקסים הנוגעים לטומאה, דימום שמקורו ברחם, נשמרת גם היום על ידי מרבית הנשים הדתיות. השתמרות החוקים מעניינת עוד יותר על רקע העלמותם של ריטואלים אחרים של טומאה וטהרה לאחר חורבן בית המקדש השני. נשים המקפידות על דיני "טהרת המשפחה" מבצעות, למשל, בדיקות וגינאליות פנימיות באופן קבוע וכן טובלות במקווה מדי חודש כדי לטהר את עצמן ולאפשר מגע מיני עם בני זוגן. מדוע אנו עושות זאת? מה מקור הנוהג ומהן תפיסות היסוד הטמונות בו? האם וכיצד נוכל להתיר את הקשרים השליליים שבין טומאה לנשיות?
דם הנידה הוא מקרה ייחודי בתוך מערכת כללי הטומאה והטהרה היהודיים, משום ששאר הכללים והטקסים היו רלוונטיים רק לגבי הפולחן בבית המקדש. יתרה מכך, טומאת הנידה קובעת האם אשה יכולה לקיים יחסי מין או לאו, ומכאן זהו סוג הטומאה היחיד שיש לו השלכות מעשיות בימינו.
העובדה כי רק טומאת הנידה רלוונטית לזמננו גרמה לכך שהשיח על טומאה, על ההקשרים השליליים שלו, התמקד רק בגופן של נשים וברחם המדמם שלהן. ההיכרות עם סוג אחד בלבד של טומאה מובילה יהודים/יות מאמינים/ות רבים/ות לחשוב שרק גופן של נשים הוא מקור לטומאה בימינו וכי אין מקרים אחרים המוגדרים על ידי התורה כטומאה. דבר זה, כמובן, אינו נכון. מאז חורבן בית המקדש מגדירה התורה את כל היהודים כטמאים, כל העת, בטומאת מת. במובן מסוים, כולנו טמאים כל הזמן.
האירוניה היא שנשים דתיות ומסורתיות מטהרות את עצמן מדי חודש מהטומאה בעת הטבילה במקווה, בעוד גברים נותרים טמאים כל הזמן; מרבית הגברים אינם טובלים כלל וחלקם בוחרים לטבול במקווה רק לפני שבת או לפני יום כיפור. מכאן ניתן היה להניח שנשים הטובלות באופן קבוע ייחשבו "פחות טמאות" מגברים, אך הנחה זו רחוקה מאוד מתפיסות עכשוויות.
מושג הטומאה, הקשור למערכת הכללים והטקסים המלווה את דם הווסת של נשים, זקוק לפרשנות חיובית, יש לפרשו ולהגדירו באופן שיתאים לרגישויות המודרניות והפמיניסטיות שלנו. אך אין די בפרשנות אידיאולוגית: כל זמן שאנו ממשיכות לקיים ריטואלים המנציחים את הגישות השליליות כלפי נשים, תמשיך התופעה להתקיים. ניתן ליצור טקסים חיוביים סביב דם הווסת, המחזור החודשי – קבלתו והפסקתו – והדימום בעקבות לידות או הפסקות היריון. נשים נתפסות, בתת מודע החברתי שלנו, כמקור של טומאה. מרגע שנערה מקבלת את הווסת בפעם הראשונה ועד שהיא מתחילה לטבול במקווה כאשה נשואה, היא נחשבת לטמאה באופן קבוע. ומכאן, רגע תחילת קבלת המחזור של אשה צעירה איננו מקור לחגיגה בעולם היהודי.
גישה זו מודגשת על ידי כך שאין כל טקס מסורתי המסמל את הווסת הראשונה של נערה יהודיה. במקרה הטוב אפשר לראות בכך התעלמות מנקודת מפנה בחייהן של נשים, אך לרוב רגע זה נחשב, לפחות ברמת תת-ההכרה, כרגע בו אשה עוברת ממצב של טהרה למצב של טומאה.
חשוב שאנחנו, כאימהות לבּנות, נוודא שחווית הווסת הראשונה של בנותינו תהיה חוויה חיובית ותהווה משקל נגד לקישור השלילי המקובל בין טומאה לנשיות. קיימות אין סוף אפשרויות יצירתיות להפוך חוויה זו לאירוע מהנה ומלא משמעות אותו יוכלו לחלוק עם בנותיהן בבוא היום. ניתן, למשל, לערוך ערב "אמא ובת", או לציין את הארוע בחגיגה של "מסיבת מחזור" עם מעגל חברות קרובות. טקסים המציינים הפלה או הפסקת המחזור יכולים גם להיות מעצימים ומנחמים, ואף לסייע במחיקת הטאבו הקיים סביב אירועים מרכזיים בחיינו.
יצירת ריטואלים חדשים אינה הדרך היחידה בה נוכל להתמודד עם התפיסות השליליות של הטומאה המתקשרות לדם הווסת. דרך אחרת היא להמציא מחדש טקסים קיימים. ההקפדה על "טהרת המשפחה" גרמה אמנם לנזק בכל הנוגע לתפיסות של נשים את עצמן וגופן, אולם זהו טקס נשי שמתמקד בנשים ובגופן וככזה יש בו פוטנציאל להוות מקור לביטוי רוחני חיובי ומעצים.
האחריות על החידוש מוטלת עלינו. אם נמשיך לקיים את הפרקטיקות של "טהרת המשפחה" בדיוק באותו אופן בו הן נמסרו מדור לדור וקוימו מאז תקופת התלמוד, נמשיך, בהכרח, להנציח את תפיסת הטומאה השלילית הקשורה אליהן. כך, למשל, למרות שטומאה אינה מושג רלוונטי בתקופה שאחרי חורבן בית המקדש, רבנים ופוסקים חיזקו מנהגים הקשורים להתרחקות מהטומאה. כבר בתלמוד מופיעות הרחקות שונות שנועדו למנוע עוררות מינית של בן הזוג על ידי הימנעות ממחוות של קרבה ואינטימיות (מחוות הנושאות בעיקר אופי שירותי – הצעת המיטה, רחיצת רגליו ועוד). פרקטיקות אחרות נוספו במהלך השנים, כמו האיסור לאכול מכליה של האשה הנידה או לשבת על מיטתה. הרחקות אלו הן שרידים עתיקים ממערכת הטהרה והטומאה ששררה בתקופת בית המקדש והן יוצרות תחושה שההתרחקות מהאשה נובעת מחשש ל"זיהום" ולא מתוך הסכמה הדדית על הימנעות ממגע היוצר עוררות מינית. במקום לקבל את מערכת החוקים הזו כמות שהיא, אנו יכולות להבחין, ביחד עם בני/בנות זוגנו, בין הימנעות מ"משחק מקדים" או פרקטיקות מיניות אחרות, לבין הרחקות אחרות, שאינן מתאימות עוד בימינו.
זאת ועוד, למרות שאין לכך כל ביסוס הלכתי, נשים מורחקות בתקופת הנידה לא רק מבני זוגן, אלא גם מחפצים קדושים; אסור להן, למשל, לגעת בספר התורה ובחלק מן הקהילות גם אסור להן להיכנס לבית הכנסת. מנהגים אלו ומנהגים עממיים אחרים התחזקו בעידודם של רבנים ופוסקי הלכה כמו הרמ"א, רבי משה איסרליש, שכתב פרשנות מחייבת על ה"שולחן ערוך". מגמה זו נמשכת, למרבה ההפתעה, גם בימינו. רבנים של קהילות דתיות מודרניות בימינו טוענים שלנשים בנידה אסור לרקוד עם ספר התורה בשמחת תורה. זאת, בזמן שלנשים לא רק שמותר לגעת בספר התורה, אלא גם מותר להן לקרוא ממנו.
נשים יכולות לקחת את העניינים לידיים גם בכל הנוגע ל"טהרת המשפחה". אנחנו יכולות למשל לבחור לקיים את ההלכה כפי שהיא מופיעה במקרא, במקום לקיים את ההלכה התלמודית. התורה מבחינה בצורה ברורה בין הנידה – דם הווסת הרגיל, לבין הזבה – דימום לא רגיל מהרחם. על פי ההלכה התלמודית, האשה הנידה נמצאת במעמד של טמאה שבעה ימים מיום שהחלה לדמם, כל עוד הדימום נמשך שבעה ימים או פחות. אם הדימום נמשך שמונה ימים או יותר, או שמתקיים דימום של למעלה משלושה ימים שלא בזמן הווסת הרגילה של האשה, היא נמצאת במעמד של זבה (כלומר, דימום "בעייתי"). האשה הזבה צריכה לחכות עד שהדימום ייפסק, ולחכות שבעה ימים נוספים עד שתוכל לטבול במקווה ולהיטהר.
בתקופה התלמודית, דיני הנידה התאחדו עם דיני הזבה. על פי ההלכה התלמודית, כל אשה החווה דימום מהרחם, בין אם בזמן הווסת ובין אם לא, ובלי קשר לאורך הדימום, חייבת לחכות לפחות חמישה ימים (על מנת להבטיח שכל זרע שנשאר בגופה איבד את כוחו ואינו יכול להעביר טומאה) ורק אז לבצע "הפסק טהרה" – בדיקה פנימית המאשרת שהדימום אכן נפסק. לאחר מכן היא צריכה לחכות עוד שבעה ימים בטרם תוכל לטבול במקווה ולקיים שוב יחסי מין. במילים אחרות, ההלכה התלמודית הפכה את המחזור הנורמלי של אשה בריאה למחלה המזוהה עם דימום לא רגיל.
הרבנים יצרו הלכה למעשה קטגוריה חדשה של עקרות נשית הקיימת רק אצל נשים המקפידות על הלכות הנידה: "עקרות הלכתית". נשים השייכות לקטגוריה זו מבייצות לפני ששבעת הימים "הנקיים" הסתיימו ולפני שיוכלו לטבול במקווה ולקיים יחסי מין. ולכן, למרות שהן בריאות ופוריות לחלוטין, הן אינן יכולות להיכנס להיריון. "בעיה" זו "נפתרת" היום בידי רופאים/ות הנותנים/ות כדורים המעכבים ודוחים את הביוץ. וכך, במקום ליצור פיתרון הלכתי ל"בעיה" הזו, העבירו סמכויות רבניות מודרניות את האחריות לרופאים/ות, שנותנים/ות תרופות לנשים שאינן חולות.
אנו הנשים לא מחויבות לקבל מציאות זאת בצורה פסיבית. חשוב לדעת, למשל, שאפשר לחזור להלכה המקראית של "טהרת המשפחה", בה טובלת אשה שבעה ימים לאחר תחילת הדימום ורק אשה בעלת דימום לא רגיל מחכה עוד שבעה ימים "נקיים". בנוסף, במקום לשאת לבד בעול קיום הטקסים הללו, אנו יכולות לדרוש מבני/בנות זוגנו לקחת חלק בטקס ולטבול יחד עמנו. יש לא מעט מקוואות טבעיים בהם גברים ונשים יכולים לטבול ביחד – בים, באגמים, נהרות ומעיינות טבעיים. אם נתעקש על כך שגברים יטבלו אף הם לפני איחוד מחדש של בני הזוג, הטבילה במקווה תהפוך להיטהרות של בני הזוג אחת כלפי השני, במסגרת חידוש הקשר המיני, במקום הטהרות של נשים מגופן הטמא.
במקום לשפוך את מצוות הנידה החוצה עם מי המקווה, יכולות נשים המעוניינות להתחבר לטקסים דתיים לחפש דרכים חדשות לתבוע בחזרה את מצוות הנידה והמקווה. פרשנות ופרקטיקה יכולים להפוך את הטקסים הללו למקור להעצמה והעשרה רוחנית, במקום מקור להשפלה וריקון רוחני.
לקריאה נוספת: ראו בפרק "אנטומיה והמחזור החודשי". בספר: נשים לגופן. תמיר טל (עורכת). בן שמן: הוצאת מודן.
