מוצאת את עצמי נדרשת לגונן על חוסר העניין שלי בחיטוט מיותר בבחירה שעשיתי מזמן. נדמה שאפשר לגלות אמפתיה רק כלפי הצד שכואב לו. לעומתו, זו שלא צרבה ברחמה צלקת של טראומה נוראית אינה ראויה. לא מאמינים לה. חושבים שזה הכל הצגה, שלא יכול להיות, או מאשימים אותה בחוסר רגישות. בהכחשה. למה?
לעיתים לא מזומנות, בשיחות סלון בפורומים מצומצמים, כאלה שמתחילות לרוב כי מישהי בדיוק מתלבטת. פתאום המילה שלי נחשבת יותר כי עברתי את זה. אז אני מספרת.
מספרת שיום אחד קמתי בבוקר והחלטתי שכמות הצרבות שתוקפת אותך בערבים האחרונים היא בלתי אפשרית, שלא שתיתי מיץ תפוזים כבר שנתיים. אז הסתכלתי על עצמי במראה, ונדמה היה לי שמשהו כאן לא במקום. מעניין שיכולתי לדעת.
ארבע עיניים ניבטות אלייך, וביחד אתן סוגרות לכן 'חית' פרטית בסלון, כל אחת על רהיט אחד, מתבססת באג'נדה שלה ואני ממשיכה להסביר להן איך ליתר ביטחון כבר קניתי פעם איזו ערכה לבדיקת היריון.
אז באותו בוקר עמדתי מול המראה וחשבתי שבעצם למה לא לבדוק? למה לא לדעת? הרי לא מתים מזה. חשבתי לעצמי שזה בעצם לא כזה ביג דיל להשתין על מקלון ואז הופיעה התשובה החיובית. מזל, חשבתי לעצמי, מזל שהבדיקה שעשיתי לא חורצת גורלות. מזל למשל שזה לא איידס. אני יודעת שההיריון הזה לא רצוי כרגע. הוא רצוי מאוד בעתיד שלי אבל עכשיו זה לא הזמן. הרגשתי שהמוסר הכללי דורש ממני להתלבט. ולא נעים לי כי שוב אני נמצאת במקום שאחרות היו מפתחות לדילמה, אחרות היו יודעות מראש שהן מחפשות את ההיריון הזה או מוכנות לקבל אותו גם אם הוא לא היה מתוכנן. כי הוא מתאים להן. אבל לי הוא לא מתאים.
צלצלתי לאמא שלי ואמרתי לה 'אמא, אני בהיריון, צריך לעשות הפלה'. זו היתה שיחה קצרה והיא לא הפחידה אותי ולא הלחיצה אותי ובעצם, היא לא עשתה יותר מידי. רק חשבתי לעצמי שביום אחד זה יהיה כל כך נכון וכרגע זה פשוט לא.
קבעתי תור לגניקולוג ששאל אותי שאלות ואמר לי לא להרגיש אשמה, לא הרגשתי אשמה. הרגשתי שנפלתי בדיוק באחוז המזערי הזה של אלה שבלעו את הגלולה הקטנה כל ערב לפני השינה ובכל זאת, נכנסו להיריון.
הוא הסביר לי שיש תהליך כזה וכזה, חיטט לי באיברים הפנימיים, שלח אותי עם טפסים ותהליכים והסביר לי שערב לפני אצטרך להתייצב אצלו. מממ…אני לא כל כך אוהבת שנוגעים בי אבל אין לי בררה אז נשכתי שפתיים, חייכתי וקבלתי את הדין.
אני רואה שהיא זעה באי נוחות ונדמה לי שזה המקום המתאים להרגיע אותה אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני מחליטה להמשיך לספר לה בדיוק, בלי לחסוך את הפרטים הלא נעימים, כדי שתדע. כדי שתכין את עצמה. כדי לא לשקר.
בערב לפני היום הזה, שאין לי שמץ של מושג מה התאריך שלו, אני רק זוכרת שהוא היה על התפר שבין חורף לאביב, התייצבתי אצל הגניקולוג. שמתי חלוק כזה והתיישבתי על הכיסא בלי ביגוד תחתון. הכניסו לי פנימה, לאותה תעלה שממנה מגיחים לעולם תינוקות, מין קפיץ כזה ולא הרגשתי שום דבר. אבל כשהתלבשתי חזרה הוא הסביר לי, הדוקטור, שהמטרה של הקפיץ היא להרחיב את התעלה כדי להקל על הפרוצדורה. אה! אמרתי לעצמי, הוא קלע בדיוק למילה – פרוצדורה. מעולם לא חשבתי שזה להרוג תינוק ובטח לא לרצוח, מעולם לא חשבתי על אדם חי. זה גרעין של משהו שהוא כל כך רחוק מבן אדם שפרוצדורה תהיה המילה ההולמת. הלכתי הביתה וכמה שעות אחרי כמעט צווחתי לעננים כשהקפיץ השתחרר לי בבת אחת ועשה את מה שהוא אמור לעשות.
וזהו.
למחרת מצאתי את עצמי בין קירות לבנים, מורידה את כל מה שיש עלי מלבד גוף ושיער, ממלאה טופס, עונה על שאלות ונשכבת על מיטה.
נכנסתי למין חדר קריר כזה, עם שני אנשים שעוטים על פניהם מסכות. אחד מהם מבקש שתפרשי את היד ושואל "במה אמא שלך עובדת?". 20 דקות מהחיים אני לא זוכרת בכלל ועוד רבע שעה באופן מטושטש. ובעיקר זוכרת מין תחושת הקלה ושעברתי את הפרוצדורה הזאת – הפלה.
ואז לא נותנים לי לקום מהמיטה כי לא אכלתי ולא עשיתי פיפי. אז נזכרתי בפיפי ההוא של היום שהסתכלתי על עצמי בראי וחשבתי – נו, היה נדמה לי שזה ייקח כל כך הרבה זמן והנה אני אחרי. אני שלמה. אני כאן.
מאז אני לא מדברת על זה, כי זה לא נושא לשיחה, אם השיחה היא לא ספציפית על הנושא הזה וכשיש שיחות כאלה, אני מספרת את זה.
