העיסוק בספורט היה במשך תקופה ארוכה זר ומנוכר מבחינתי. אני? ספורט? הגוף שלי נראה לי מספיק טוב גם ללא בגדים, הייתי עסוקה בענייני העבודה והבית וכל כולי כואבת מפריצת הדיסק בחוליות 3L-2L.
אבל בגיל 45 הבטן מתחילה לבצבץ רפויה, העמידה שלי כבר לא כל כך ישרה וכשאני מרימה ידיים העור מתדלדל. חשתי צורך בשינוי.
בחנתי את דמותי היטב ודמיינתי ארוכות איך הייתי רוצה להיראות. התהליך המחשבתי הזה קדם לתהליך של עשייה פיזית. היה לי ברור שעיסוק בספורט יביא את התוצאה.
כשהגעתי למועדון לא הכרתי את ההבדלים שבין פעילות אירובית ואנאירובית, מה אומרת שיטת פלדנקרייז לעומת פילאטיס רצפה או מכשירים, על איזה שרירים עובדים המכשירים השונים בחדר הכושר והאם יש תשובה לשאלה איזו פעילות מתאימה במיוחד לאשה בגילי.
התחלתי להתאמן בחדר הכושר, ניסיתי את כל המכשירים, למדתי אילו שרירים אני מפעילה ועל איזה איבר בגוף זה אמור להשפיע – בטן, ידיים, גב. אבל לא ממש התחברתי לזה. הרגשתי שהחלל המלא במכשירים רבים ומשונים אינו מספק מבחינתי את התשובה לפעילות הספורט שבה אני רוצה לעסוק.
השיעורים בסטודיו קסמו לי יותר. שעור אירובי עם מדרגה, אימון אירובי בבריכה, שעור המשלב סיבולת לב ריאה, חיזוק שרירים, יוגה, פילאטיס, מזרון ועוד הגדרות רבות שעם הזמן למדתי להכיר.
התנסיתי בכולם, בדקתי את ההיצע, את המדריכים השונים, התחלתי להבין את ההבדלים וזאת הייתה משימה לא קלה. זה דרש הרבה התמדה וריכוז במקום שקודם לא ייחסתי לו שום חשיבות. כאן בעצם החל השינוי שבי. התחלתי להרגיש שאני משקיעה בספורט כפי שמשקיעים בעבודה שרוצים להצליח בה.
התחלתי להיות מאד קשובה לגוף – למדתי מה גורם לי לחוסר נעימות או לכאב. למדתי שישנם תרגילים שאינני בנויה לבצע אותם וכאלו שאסור עלי לבצע.
תוך מספר חודשים הרגשתי שאני משתפרת ויכולה להזיז את עצמי יותר בקלות. שהדופק עולה בהדרגה ושהגוף מתחטב קצת יותר במקומות שהיו קודם רפויים.
במהלך ארבע השנים שבהן אני מתאמנת אין ספק שהגוף מוצק יותר והמראה שלו מניח את דעתי קצת יותר.
הדבר הראשון שעליו אני חושבת בבוקר זה באיזה שעה היום אני אגיע לאימון. זה הפך להיות חלק משגרת היום שלי, מעין צורך תמיד להיות שם, לא לוותר. כמו
בן שלא חסרים אותם רגעים שממש לא נוח ללכת או שלא בדיוק מתחשק או שיש משהו חשוב במיוחד על סדר היום שחייבים לעשות.
נכון להיום, כשאני עוד מעט בת 50, אני עוסקת בפעילות אירובית ארבע פעמים בשבוע.
שעורי הסטודיו המונחים על ידי מדריכה הם מבחינתי הבחירה המנצחת. אני החלטתי – ואני לא מתפשרת. אני מתאמנת. נקודה.
