היחס של מדינת ישראל להפסקות היריון ביטא מאז ומתמיד את הפערים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. הפסקות היריון נעשו בארץ מאז ומעולם, אך על פי החוק המנדטורי, הן היו לא חוקיות. עם קום המדינה, אימצה ישראל את החוק המנדטורי בעניין. בשנת 1952 אישר בית המשפט המחוזי בחיפה ביצוע הפלה מטעמים רפואיים בלבד. מאותה שנה ואילך החלו בתי חולים שונים לקיים וועדות שכללו גניקולוגים, פסיכיאטרים ועובדות סוציאליות אשר דנו בפניות של נשים שונות ולרוב נטו לאשר את בקשת הפונות.
בשנת 1962 מינתה הממשלה "ועדה לבעיות הילודה" אשר המליצה למסד את הפסקות ההיריון, אך לא כדי לעודד אותן, אלא על מנת לשלוט בהן. הועדה המליצה לאשר הפסקות היריון בתנאים מסוימים, רק בבתי חולים מורשים ובאישור של ועדה רפואית. בין השאר הומלץ כי יהיה על הוועדות לנסות למנוע ביצוע הפסקות היריון על-ידי הסברת הסכנות הכרוכות בתהליך הרפואי, ולתת תמריצים, חומריים ומוסריים, אשר ימנעו את ביצוע הפסקת ההיריון.
בשנת 1978 נכנס לתוקפו "החוק לתיקון דיני עונשין (הפסקת היריון) תשל"ז 1977" ובו הוחלט לאשר הפסקת היריון במקרים הבאים בלבד:
1. נשים מתחת לגיל 18 או מעל גיל 40.
2. נשים שנכנסו להיריון ביחסים שלא כחוק: אונס, גילוי עריות או היריון מחוץ לנישואים.
3. המשך ההיריון יכול להזיק לבריאות האשה או לחייה.
4. קיים חשש כי העובר יהיה בעל מום גופני או נפשי.
בשנת 1980, בעקבות הסכם קואליציוני בין הליכוד לאגודת ישראל, בוטל סעיף חמישי שכונה ה"סעיף הסוציאלי" שאפשר הפסקת היריון במקרה נוסף ובו המשך ההיריון עלול לגרום נזק חמור לאשה או לילדיה בגלל התנאים החברתיים הקשים והסביבה שבהם האשה חיה, לרבות מספר רב של ילדים. לאחר ביטולו של סעיף זה לא חל שינוי מהותי במספר הפונות לוועדות, אך עלה שיעור האישורים על סמך סעיפים המתייחסים לבריאות ו/או יחסים אסורים.
הויכוח הציבורי בין התומכים/ות בזכותה של האשה על גופה לבין המתנגדים/ות להפלות (בין אם באופן גורף או חלקי) נשמר לאורך השנים אך לא הגיע לכדי שינוי החוק מאז ביטול "הסעיף הסוציאלי" ב-1980. מספר הצעות חוק הוגשו בניסיון לשנות את המצב הקיים אך לא עברו קריאה ראשונה.
חשוב לציין כי לפי דירוגים בין לאומיים, נחשבת ישראל לליברלית יחסית בגישתה להפסקת היריון, הן מבחינת הגדרת החוק והן מבחינת התפיסה החברתית הרווחת בציבור.
על הועדות להפסקות היריון
בישראל פועלות כיום 40 ועדות להפסקת היריון, ובכל שנה פונות אליהן כ-20,000 נשים מכל רחבי הארץ. בכל ועדה יושבים 2 רופאים/ות, מבית החולים בו יושבת הועדה, ועובדת סוציאלית. החוק מחייב שבכל הרכב של הועדה תהיה לפחות אשה אחת.
העובדות הסוציאליות מנסות לסייע לפונות במידת האפשר ולמנוע מהן לעבור הליכים מיותרים עוד בטרם הן פונות לוועדה. מרבית הפניות לוועדות נענות בחיוב על פי הסטטיסטיקה הרשמית. הסיבה העיקרית לכך היא שהעובדות הסוציאליות מוודאות מראש שהפונה עומדת בכל התנאים ולכן תקבל את אישור הועדה. הבירור הראשוני נועד לעזור לפונות ולחסוך מהן בזבוז זמן וכסף, אולם חשוב להבהיר כי נשים רבות המסוּננות מראש תעבורנה הפסקות היריון לא חוקיות. עד היום לא נאמד היקף תופעת הפסקות ההיריון הלא חוקיות בישראל, אך על פי הערכות שונות מחצית מהפסקות ההיריון המתבצעות מדי שנה אינן חוקיות ונעשות ללא שום פיקוח של משרד הבריאות.
