עד היום התמקד השיח המשפטי והחברתי בנושא הזנות בנשים עצמן: חקרו אותן, את הסיבות להגעתן לזנות, את אורח חייהן, את מידת התמכרותן לסמים, ועוד. עם זאת, הביקוש לקורבנות הזנות היה ונותר לגיטימי.
לביקוש שלושה מרכיבים: הראשון הוא הסרסורים והסוחרים המרוויחים מתעשיית המין ומעוניינים להגדיל את הצריכה על מנת למקסם את רווחיהם; השני הוא התרבות שיוצרת אווירה של נורמליזציה סביב הביקוש; השלישי הוא הלקוחות.
עד היום, לא נעשתה בחינה לגבי מדוע בוחרים גברים בישראל לצרוך מין בתשלום והאם יש צורך להתמודד עם צריכה זו בכלים חברתיים או משפטיים. מניעי הלקוחות היו ונותרו "מובנים מאליהם" בתפיסת הציבור ומעל לכל- מוצדקים מיסודם. עם זאת, כל דיון בשאלת הזנות יהיה חלקי מבלי שנבחן את המשוואה בשלמותה, את הביקוש על מגוון היבטיו, ותוך התמקדות בגורם המרכזי בתעשיית המין: הלקוחות.
קיימת הסכמה בין החוקרים כי הלקוחות באים מכל שכבות האוכלוסייה, למרות שמיתוסים שונים מנסים למקם אותם כאחרים, חריגים ושונים – מהגרי עבודה, חרדים או ערבים. יחסה של החברה הישראלית אל צריכת המין בתשלום הינו בעל שני מאפיינים עיקריים: לרוב קיימת נטייה לראות בלקוח את הזר, השונה, החריג אתנית או חברתית, שאינו מצליח למצוא את סיפוקו ביחסי מין עם אשה המעוניינת בו ולכן נאלץ לשלם עבור יחסים אלו; מאידך, התייחסות המאופיינת בקריצת עין שובבה והדיון בה מתמצה במדורי הרכילות של העיתונים, בשיחות במילואים, ותפיסתן של "נערות ליווי" כפריט חובה במסיבות רווקים. רק מיעוט אימץ את עמדת הפמיניזם הרדיקלי בנושא הזנות, תוך גינוי הלקוח ותפיסתו כנצלן ואנס.
בשנת 2008 הגיש מוקד סיוע לעובדים זרים יחד עם הקליניקה למאבק בסחר בבני אדם מהאוניברסיטה העברית לחברת הכנסת גלאון הצעת חוק הקובעת הפללת לקוחות ומעניקה אפשרות לתוכנית חינוכית עבורם כחלופה למאסר בפעם הראשונה. עד עתה, חתמו על הצעת החוק 30 חברי כנסת.
עו"ד נעמי לבנקרון, יועצת משפטית, מוקד סיוע לעובדים זרים
