אני אשה מסורתית, מזרחית, שומרת נידה. ככזו, החוויה שלי במקווה שונה מאוד מהחוויה השלילית עליה מספרות כלות לא דתיות רבות. אני אוהבת ללכת למקווה ויש לזה הרבה סיבות. אני מכירה את הטענה שהמקווה לא מקום נעים. בהרבה מקוואות זה נכון. הם לא נקיים מספיק וחילוניות לא תמיד מרגישות רצויות. אני רק יכולה לומר שיש מקוואות מקסימים ובלניות מסבירות פנים, צריך פשוט למצוא אותם.
ביום הטבילה אני מקדישה זמן לעצמי, לעשות שעווה, גבות, טיפול פנים. מטפחת את גופי אבל גם את הנשמה. טבילה היא הזדמנות לראות פנימה. אני עומדת עירומה מול בורא עולם ומתפללת – קבל אותי כפי שאני, עזור לי לקבל אותי כפי שאני. במקווה אשה מתפללת את המאוויים הכמוסים שלה, מבקשת לבעלה, לעצמה, לבני ביתה. שלא כמו גבר בבית כנסת אני לא מתחבאת מאחורי טלית או חליפת שבת. כמו שהוא ברא אותי אני עומדת מולו, זה מאפשר לי למצוא רכות כלפי כל חסרונות הגוף. במראה של המקווה אני בוחנת את עצמי אחרת מאשר מול כל מראה אחרת. לא את צעירותי, רזוני, יופיי אני מחפשת. אני מחפשת את הנשיות, הרכות, האמהות, את היהדות של גופי. אני פחות שופטת את עצמי במקווה, פחות משועבדת לאידיאלי יופי "חילוניים".
החזרה הביתה מלווה בציפייה גדולה. בבית מחכה לי בעל אוהב וארוחת ערב רומנטית. הטלפון מנותק ואין אף אחד חוץ מאיתנו. גם לאחר שלושים שנות נישואין ב"ה זה יהיה הערב בו אני כלה טרייה, שבה הביתה מהמקווה.
בעלי לא מחכה להבטחה המינית הגלומה בטבילה. הוא מחכה לאהבתי, לקדושה שאני מביאה איתי, לאינטימיות שלנו שנעלמה (בעיקר בגלל העצבים הרעועים שלי בימי הוסת), וגם לאהבה שלנו שלא מומשה ימים ארוכים. הלילה אנחנו אוהבים, מכירים ומגלים אחד את השנייה, מאשרים את הברית בינינו. נכון שלא צריך לשמור נידה כדי לחוות רומנטיקה בנישואים אבל כמה מאיתנו באמת יודעים לעשות את זה? צריך לפעמים להתרחק כדי לגלות מחדש כמה כיף להיות קרובים.
אני לא מרגישה טמאה כשאני במחזור. מאז חורבן בית המקדש הרי כל עם ישראל טמא. אני כן מרגישה קדושה כשאני טובלת. כאשה אני אחראית על קדושת הבית, על השבת, הטהרה, הכשרות. כל מה שהופך את המשפחה שלי לסוג של קסם. אני מממשת את הקסם מידי חודש.
בצפון אפריקה נשים לא הלכו לבד לשום מקום, מלבד למקווה. סבתי, מאמא ז"ל, היתה לוקחת את בנותיה והולכת לטבול. אירוע רב משתתפות שהצליח להיות אינטימי מאוד. המקווה, כמו המטבח, היה מקום פרטי של נשים. שם שמו לב שנערה כבר מוכנה לנישואין, עקרות טבלו לשבור את ה"קללה" של עקרותן וכולן הציעו להן תרופות וכשפים. נשים שסבלו מבעליהן קיבלו ערב חופשי, נשים שאהבו את בעליהן התרגשו מהצפוי להן באותו לילה. המקווה הציע לא רק קיום מצווה, אלא ערב של פרטיות, חברה. היום אני הולכת לטבול לבד אבל מרגישה שמלוות אותי כל אותן נשים, שרות וצוחקות, ממתיקות סוד.
בחברה בה הקיטוב הדתי-חילוני הולך וגובר, קל למצוא שביל ביניים אם רק יודעים לראות את תחילתו. כמו מזרחים רבים, אני ובעלי הקמנו בית מסורתי, אנחנו בוחרים כל מצווה עליה אנו שומרים, מקיימים אותה בצורה השוויונית ביותר. נידה היא מצווה כזו. הגבר לוקח אחריות על נידה כמעט כמו האשה. נידה מכריחה את הגבר להתרכך ולתמוך באשתו, לספור יחד איתה את הימים, לתמוך בה בכאבה, בעיניי זה סוג של הכנה ללידה. אני ואישי בחרנו להיפרד מהמנהגים המפרידים בין הגבר לאשה – שמירת מרחק פיזי, מיטות נפרדות, ארוחות על אותו שולחן כשיש חוצץ בינינו ועוד. הבחירה הזו נובעת מכך שהיחסים השוויוניים בינינו לא גורמים לי לרצות להתרחק ממנו בנידה. להבדיל ממצוות, מנהגים הם כללים שאדם לא מחוייב להם אם לא נהגו כך אצל הוריו. אצלנו באלג'יריה נשים בנידה לא בישלו כלל. בימים הרחוקים שבהם הגבר היה מלך למשך חצי חודש, בחצי שני הוא היה נתון לחסדי אחותו שתבשל לו. זה מה שקרה לסבא שלי לפחות. אישי כבר לא סובל מזה, מכיוון שאנחנו מבשלים ביחד כל ארוחה.
יש מנהגים רבים סביב נידה. אשכנזים, כרגיל, מחמירים יותר ממזרחים. חברה שלי לא טובלת במקווה אלא בכנרת. המצווה היא טבילה במים זכים. בקהילות יהודיות בהן לא היה מקווה היו הנשים טובלות בנהר או אגם אפילו בחורף האירופי או האיראני הקפוא. כך חברתי שומרת על מנהג שמדבר אליה מאוד (קשר לטבע ובונוס של הימנעות מהמקווה המגעיל אצלה בישוב). יש דרכים מגוונות לשמור על נידה ודרכה לשמור על משהו מהדרך בה נשים יצרו מעגל נשי סגור בתוך הקהילות מהן באו המשפחות שלכן.
לקריאה נוספת, בפרק "אנטומיה והמחזור החודשי", בספר נשים לגופן, 2011. טל תמיר (עורכת). בן שמן: הוצאת מודן.
