הפרק השישי מתוך ספרה של אורנה פילץ- הספר האדום הקטן שלי

הספר האדום הקטן שלי – אורנה פילץ

"ירד לי דם ולא יכולתי לספר".

באיזה אופן אנחנו יכולות לעזור לבנות להתמודד עם ההתפתחות המינית שלהן? למה חשוב לדבר עם הבנות על הווסת? ומה בעצם יש לנו להגיד בקשר אליה? איך בכלל ניתן לדבר על הווסת? האם אפשר לכתוב "וסת"? או שיש להשתמש בשפה נקייה ולכתוב "המחזור"? איך להתכונן לווסת הראשונה והאם לציין אותה בדרך כלשהי? האם טקס לכבוד קבלת הווסת הראשונה יכול להשפיע על היחס של הבת לווסת? ואם כן איזה טקס כדאי לערוך?

"כל פעם שאני מקבלת וסת – וזה קרה לי עד כה רק שלוש פעמים – יש לי הרגשה שלמרות כל הכאב, אי-הנעימות והגועל, אני נושאת בתוכי סוד מתוק, ואף שאין זה גורם לי אלא טרדה, אני מחכה תמיד לקראת השעה כאשר שוב ארגיש את הסוד הזה בקרבי". (אנה פרנק, יומנה של נערה)

הווסת היא הסימן המובהק, גם אם הסמוי, של ההתבגרות המינית. בשונה מסימני הבגרות האחרים שמתפתחים בהדרגה, הווסת מתגלה ברגע אחד והשילוב של פתאומיות ושל דם שזורם ללא שליטה מהפות יכול להבהיל. מעבר ל"כניסה הדרמטית", יש למחזור הווסת משמעות ארוכת טווח. דימום של כשבוע בחודש ושינויים הורמונליים במהלכו ילוו את הבת במשך עשרות שנים והיא צריכה להכיר את התהליכים האלה וללמוד לחיות איתם בשלום. הווסת מבשרת על תחילת הבשלות המינית והפוריות, נושאים שהם "עולם ומלואו" מבחינה מעשית ורגשית. קבלת הווסת היא אירוע חשוב בחיי הבת, ובכל זאת לרבות מאיתנו קשה למצוא את המילים ואת הדרך לדבר עם הבנות על הווסת.

נערות חוות קשת של רגשות אל מול השינויים המתחוללים בגופן, בהם גם מבוכה, בושה ורתיעה, ובכל זאת – מה יכול להפוך את חוויית ההתפתחות המינית לחוויה טראומטית כל כך? מוסן שהסוציאליזציה, ההשפעות החברתיות והתרבותיות, אך גם תחושת הבדידות של הבת לצד הרתיעה של האם מבתה המתבגרת. כשאין למי לספר, הטלטלה הנורמלית יכולה להפוך לקושי בלתי נסבל. לגישה של האם השפעה גדולה על ההתמודדות של הבת עם השינויים העוברים עליה.

מה לי ולווסת?

כבר בתחילת דרכי כמנחה בקבוצות היו אימהות שביקשו שאתייחס אל המחזור החודשי. בהתחלה נראה לי הנושא לא קשור למפגשים שלנו. אני הרי רבה שמפגישה את האימהות והבנות עם התרבות הגבוהה, אנחנו עוסקות בלימוד של טקסטים קנוניים, מה לי ולווסת? רק כשחברותי בקבוצה סיפרו את הסיפורים האישיים שלהן ואני נזכרתי בסיפור האישי שלי הבנתי עד כמה הנושא טעון ועד כמה השתיקה של הדת והמסורת בקשר אליו מטרידה. בנוסף הבנתי שהמחזור החודשי משמש דוגמה מובהקת לנושא שבו הבנות רוצות וצריכות הדרכה מאימא שלהן ומחוכמת הנשים האוניברסלית.

בעוד אני מתחבטת בשאלה איך להכניס את נושא המחזור החודשי למפגשים סיפרה לי ידידה על ספרה של ריצ'ל קאודר נלבאוף (Rachel Kauder Nalebuff My Little Red Book) הספר מקבץ סיפורים על קבלת הוסת הראשונה של נשים ברחבי עולם, וביניהן של בנות משפחתה של המחברת, ומטרתו המוצהרת היא להסיר את המבוכה מהנושא. הרעיון לכתיבת הספר צמח בעקבות ההתנסות של המחברת, שכללה ביקור אצל סבא אלמן בפלורידה, סקי מים, בגד ים צהוב ובסופו של דבר בית מרקחת לגיל הזהב שלא היו בו פדים וטמפונים אלא רק חיתולים למבוגרים. כשסוף כל סוף הסתיים הביקור אצל הסבא והנערה פגשה את אמה, הסיפור המביך על סקי מים בזמן ניסיון להסתיר את הישבן נהפך למרגש ומצחיק. לתדהמתה של בת השתים עשרה, בארוחה המשפחתית שהתקיימה זמן קצר אחרי אותו ביקור היסטורי בפלורידה, מיהרה אמה לחלוק את הסיפור האינטימי עם כל נשות המשפחה. תחושת הבגידה של הבת התחלפה במהרה בתחושת הפתעה והתגלות. נשות המשפחה התחילו לספר לה את סיפורי הווסת הראשונה שלהן וכשהיא הבינה שהסיפורים האלה מסופרים לראשונה, היא החליטה לקבץ אותם לספר שיצא לאור כשהיא בת שמונה עשרה בלבד.

"דמעות הרחם המאוכזב", "קיבלתי", "התחרבנתי", "הדודה שלי באה לביקור": או איך אנחנו מדברות על הווסת?

במפגשים שערכתי שאלנו את עצמנו ממה נובעת המבוכה ומדוע כל כך קשה לדבר על המחזור החודשי. תהינו מדוע אנחנו האימהות מעבירות את הנושא לטיפולן של קבלניות משנה בבית הספר? ממה אנחנו חוששות? מה חסר לנו כדי לנהל את השיחה הזאת בעצמנו? דיברנו על הפער בין שפת המושגים והתרשימים הסטריליים שבה מתנהלים אותם מפגשים לבין החוויות האישיות המהוססות, הסוערות שלנו, נזכרנו במושגים כמו "דמעות הרחם המאוכזב", "קיבלתי", "התחרבנתי", "הדודה שלי באה לביקור". שאלנו את עצמנו מה פשר היצירתיות שהשפה מגלה במפגש עם התופעה הטבעית וגילינו שחסרה לנו לא רק השיחה על הווסת והמחזור החודשי אלא גם השפה הטבעית לנהל אותה.

מלבד השפה הרפואית הסטרילית, קיימות שתי שפות נוספות שמתנהלת בהן שיחה ערה בקשר לווסת, ובעל כורחנו אנחנו מושפעות משתיהן. הראשונה היא השפה היהודית המסורתית והשנייה היא שפת הפרסום.

אתייחס כאן לשפת הפרסום. כשאני בוחנת פרסומות של טמפונים לנערות אני מגלה שהדבר הכי משמעותי ומהותי שהן אומרות על דם הווסת הוא שאפשר להתעלם ממנו. לגמרי. בעצם לבטל אותו. הצבעים השולטים הם כמובן כחול ולבן – הס מלהזכיר אדום. הפעילויות המזוהות עם זמן הווסת – בילויים חברתיים וספורט. הגוף הלא מפותח של הדוגמניות כאילו אומר לבנות: אל תדאגו, גם עם הווסת אתן יכולות להמשיך להיות ילדות, להישאר רזות, שטוחות, משתעשעות. בין שאתן חובטות בכדור על חוף הים או שאתן גולשות במורדות הרים מושלגים, בין שאתן במסיבת ריקודים או מבלות עם חברה בקניון, אתן יכולות להמשיך. אל תיתנו לדבר המגעיל, האדום, הרטוב, הדביק, הלא-רומנטי הזה לקלקל לכן את המסיבה. גם הגישה הזאת, אף שהיא רכה יותר וקרובה יותר לעולמנו, מבטאת ניכור מהגוף.

התרבות שלנו מטפחת את הניכור מהגוף. מגיל צעיר אנחנו לומדות לבחון את הגוף שלנו כצופות ביקורתיות מבחוץ ולא כמקום הטוב והבטוח של עצמנו. הפרסומות לטמפונים הן דוגמה מצוינת לדרך שבה הניכור הזה נבנה ומטופח ומשועבד לצורכי מסחר ורווח כלכלי.

החוויה שלנו במילים שלנו

התפיסה היהודית המסורתית מזהה את האישה בזמן הווסת עם הגוף והדימום באופן מוחלט והיא נקראת זבה ונידה. התפיסה המסחרית מנתקת לחלוטין בין הנערה או האישה ובין הגוף שלה. הגוף אולי מדמם, אבל את יכולה להתעלם. לדעתי קשה להאמין שיש אפילו אישה אחת שתבחר לצאת לגלות למשך שבוע בחודש, להיות נידה וטמאה שכל מה שהיא נוגעת בו נהפך טמא ומטמא, בלי שום אפשרות בחירה ובלי גמישות. קשה לא פחות להאמין שבחורות צעירות יבחרו לבלות על חוף הים בביקיני קטנטן ולבן דווקא בזמן הדימום. אנחנו יודעות ששתי התפיסות האלה אינן מספרות את הסיפור האמיתי. הן מתייחסות לגוף האישה כאל אובייקט ומשקפות ניכור ואף סלידה. התפיסות המוכרות והמסויגות האלה מקשות עלינו למצוא את הקול האוהד שלנו לשיחה שלנו על הגוף שלנו. מדובר בחדשות ישנות מאוד ובכל זאת הן עדיין רלוונטיות.

אני עצמי לא מקדשת שום פרשנות לחוויית הווסת. כדאי שהבנות יגלו בעצמן שנשים שונות חוות את הווסת באופנים שונים. יש נשים שסובלות מכאב, ויש כאלה שמרגישות גודש בשדיים, יש כאלה שיודעות שהווסת שלהן מתקרבת על פי הסערה הרגשית שמטלטלת אותן, ויש כאלה שאומרות שאין לווסת השפעה על מצב הרוח שלהן ואף כועסות כששואלים אותן, "מה קרה, את במחזור?". אני לא מנסה ללמד מה קורה לנשים בזמן הווסת, אלא מנסה לכוון לכך שהן תהיינה קשובות לעצמן. ישימו לב מה קורה למצב הרוח שלהן, יכירו את מה שיש ולהתיידד עמו, לדעת למה לצפות, לא להיבהל. השאיפה היא שכל אחת תכיר את המחזור הגופני ואת המחזור הרגשי שלה, ותחיה איתם בשלום.

סיפורי הפעם הראשונה שלי

במפגש שבו עסקנו במחזור החודשי סיפרה אחת האימהות שמיד אחרי שסיפרה לאמה, זו סיפרה לאביה. האב נישק את בתו והכריז בחגיגיות ובגאווה: "עכשיו חיות איתי בבית שתי נשים", ועד היום היא מתרגשת כשהיא נזכרת בשמחה שאביה ביטא כלפי הנשיות שלה. אישה אחרת סיפרה על החגיגה שכל נשות המשפחה ערכו לכבודה ושכללה פינוקים ומתנות. אישה אחרת סיפרה שראתה כתם חום על התחתונים ורק אחרי שהחליפה תחתונים פעמיים הבינה מה היא רואה. אחרת סיפרה שאמה קראה לווסת "להתחרבן" וכמה היא נגעלה מהביטוי הזה. מישהי סיפרה בעצב שהיא קיבלה את הווסת בזמן טיול כשהיתה בפנימייה, ורק כשהנשים האחרות סיפרו על הפעם הראשונה שלהן היא הבינה שהיא מעולם לא סיפרה על כך לאיש. היא הסתדרה עם זה לבד, כמו עם דברים אחרים בחייה. אישה אחת סיפרה שאימא שלה בדיוק היתה בהשתלמות ואבא שלה ניסה לתפוס את האם בטלפון ולא הצליח והיה נבוך וחסר אונים. אישה אחת בלבד אמרה שהיא לא זוכרת את הפעם הראשונה שהיא קיבלה וסת ושהאירוע לא השאיר בה חותם.

"אילו גברים קיבלו וסת"

הבנות הקשיבו לדברים ורק אחר כך, בקבוצות קטנות, עלו גם השאלות והתפתחה שיחה: זה כמו פיפי? אפשר לשלוט בזה? אחרים יכולים להריח שיש לי? זה יכול להתחיל בכל רגע? כמה דם? אז איך מתכוננים? אפשר לדעת מראש? זה כואב? בעקבות המפגשים בנושא הווסת סיפרו לי אימהות על מחסום שהוסר, על שאלות ושיחות שהמשיכו בבית. האם כדאי להשתמש בטמפון? האם אפשר לקיים יחסי מין בזמן הדימום? יש אימהות שסיפרו שגם הן התחילו לראות את הווסת באור חדש, קשוב ומקבל יותר.

דם הווסת ילווה את הבת במשך כשבוע בכל חודש כמחצית מהחיים שלה. זאת תופעה רבת עוצמה שאי אפשר ולא כדאי להתעלם ממנה. הווסת קשורה לכאב, ל"לכלוך" וחוסר נוחות, אבל גם לנשיות, למיניות, לפוריות שלנו. אלה לא דברים של מה בכך. הגוף המשתנה מספר לנו על עונג והנאה אבל גם על סבל ואובדן. אלה נושאים גדולים וחשובים.

אנחנו רוצות לדבר על נושאים אלה עם הבנות שלנו, אבל לא תמיד יודעות איך. רובנו לא קיבלנו בירושה מאמותינו את השפה הנכונה ובכל זאת עלינו לפתוח פתח לשיח הזה עם הבנות. אנחנו חיים בתרבות שיש לה אובססיה לגוף האישה אבל היא מתייחסת אליו כאל גוף זר. הניכור הזה פוגע בנו ובבנות שנמצאות בגיל פגיע במיוחד, ואנחנו צריכות לפתוח פתח לשיחה בגוף ראשון על התחושות וההתרחשויות הגופניות והמשמעות שלהן לגבינו.

במאמר "אילו גברים קיבלו וסת" משתעשעת ההוגה הפמיניסטית גלוריה סטיינהם במחשבה דמיונית זו. היא מתארת כיצד הגברים היו משווים ביניהם למי יש דימום יותר חזק (ולכן הוא "גבר גבר"), וחברות לייצור טמפונים היו הופכות לנותנות החסות הרשמיות של ליגת העל בכדורסל. מעל לכול היא מתארת את מסיבות הגאווה והראווה שהגברים בוודאי היו עורכים לנערים הצעירים עם קבלת הווסת הראשונה שלהם. אף שהמאמר מנוסח באופן דמגוגי ומבוסס על סטראוטיפים מגדריים הוא עורר אותי למחשבה: איפה המסיבה של הווסת הראשונה, לאן היא נעלמה? האם יש סיכוי שתחזור ובאיזה אופן? נוסף לסיפורי וסת ראשונה התחלתי לחפש טקסים, מסיבות, ברכות ומתנות לציון הווסת הראשונה.

טקסים, ברכות ומתנות לכבוד קבלת הווסת הראשונה

"לא זכיתי למיטה משלי עד ש'נעשיתי אישה'. בשביל זה היו עורכים טקס מיוחד – אני מניחה שאפשר לקרוא לזה פולחן התבגרות. טבלו את אצבעותי בסוכר וקמח, אחר כך שמו כמה מטבעות על לשוני ונתנו לי שלושה תמרים לאכול. התמרים סימלו שלוש משאלות – שעונות הווסת שלי תהיינה תמיד קצרות ובלי כאבים, שחתונתי תהיה מוצלחת ושאלד הרבה ילדים. אחרי הטקס ההוא ישנתי בפעם הראשונה בחיי במיטה שכולה שלי". (מזיכרונותיה של מיכל, לשעבר מישל, שגדלה בסמוך למלאח של קזבנקה, בתוך ח' פינקוס, מארבע רוחות: שיקומו של נוער עולה)

"יום אחד כאשר ישבתי בכיתה בסמינר הרבני שלי… למדנו את המסורת של ברכות, ברכות של הנאה, ברכות הקשורות לקיום מצוות וברכות תהילה ותודה. המורה הסביר… 'אין רגע חשוב בחיי יהודי שאין לו ברכה.' לפתע קלטתי שאין זה נכון. היו רגעים חשובים בחיי שעבורם לא היתה ברכה. רגע אחד היה כאשר… קיבלתי את מחזור הווסת הראשון שלי". (לורה גלר בתוך רחל אדלר, פמיניזם יהודי)

"כשאמי עשתה כביסה וראתה את הכתמים על הבגדים שלי, היא שאלה אותי אם קיבלתי את הווסת הראשונה. כשעניתי בחיוב, להפתעתי הרבה היא סטרה על פני. היא אמרה שזה כדי להזכיר לי שעכשיו אני עלולה לבייש אותה ושאסור לי לשבת על ברכיהם של בנים… התברר לי שזו מסורת בקרב אימהות יהודיות ממוצא רוסי לתת לבנותיהן סטירה כשהן מקבלות את הווסת הראשונה". (דיאן שטיין, יצירת מעגל – טקסי נשים)

טקס מעניק משמעות

קבלת הווסת בפעם הראשונה היא רגע גדול בחיים. רגע מטלטל שנחתם בזיכרון. הוא יכול להעלות גם תחושות ורגשות של פחד, גועל, בושה ועצב. טקסי מעגל החיים נוצרו כדי לתת משמעות לרגעים כאלה. הטקס הוא הכלי שמאפשר לסמוי לצאת לאור, לגופני להתפרש על ידי התרבות, למסורת להכיל את הפרט. טקס שמציין את הווסת הראשונה יכול להקל על האם ועל הבת להעניק משמעות חיובית לשינוי בחייהן. אמנם רובנו לא זכינו לטקס מעבר בגיל ההתבגרות שלנו, אבל הצורך הפרטי והחברתי בטקס מעבר לא פס מן העולם.

יש חוקרות שרואות בהפרעות אכילה והתנהגות מינית מסוכנת בקרב נערות טקסי חניכה שנוצרים באופן עצמאי על ידי נערות מתבגרות שזקוקות לטקס שיכיל את הטלטלה העוברת עליהן. בפרק "טקסי מעבר" בספר האני הרעב מתארת הפסיכולוגית קים צ'רנין טקסי הכנת מזון ואירועים של זלילה והקאה משותפות של קבוצת נערות במעונות בקולג' כטקסי התבגרות נשיים לכל דבר. היא מסבירה מדוע המתבגרות זקוקות לתמיכה של החברה עם כניסתן לעולם התרבות שבמובנים מסוימים היה חסום בפניהן עד לעשורים האחרונים ובמובנים אחרים עדיין מסויג מנשים. לטענתה, כשהמסורת נכשלת ולא מציעה לנערות מֵכל בדמות טקס תומך ומחזק שמספר לבנות שההתבגרות שלהן רצויה, שגופן הנשי מתקבל בברכה, הבנות ממציאות בעצמן את הטקסים שמבטאים את התחושה שלהן עד כמה גופן הנשי הוא מקור לבושה ולמאבק בלתי פוסק בעצמן.

ג'ואן לאירד (Joan Laird) היא מטפלת משפחתית בעלת מודעות פמיניסטית שכתבה על ההתנסות שלה ביצירת טקס קבלת וסת ראשונה ככלי טיפולי. הטקס שתיארה במאמרה "נשים וטקסים בטיפול משפחתי", צמח במקרה כחלק מהתהליך הטיפולי של משפחה שבה שלוש בנות. הערה אגבית ונבוכה של הבת הבכורה בקשר לקבלת הווסת של אחותה והתגובה הכועסת של הבת האמצעית הובילה את המטפלת לדובב את בנות המשפחה לספר על התחושות והרגשות שלהן בקשר לווסת ולתהליך ההתבגרות הנשית. מכיוון שאף אחת מהן לא ביטאה הנאה, עונג, שמחה או גאווה החליטה המטפלת להקדיש יחד איתן זמן לחקור את השאלה איך לחגוג את ההתבגרות הנשית (לבקשת בנות המשפחה אביהן הסכים להיעדר ממפגשים אלה). השבוע הראשון של התהליך בן השבועיים הוקדש לפרידה של הבת האמצעית מהילדות. היא הקדישה כל יום זמן לשהות עם עצמה ולמחשבות על השאלות הבאות: ממה היא נפרדת, על מה היא תצטרך לוותר עם ההתבגרות ובאיזה אופן היא חושבת שהמשפחה צריכה להכיר בהתבגרות שלה.

בסוף השבוע היה עליה לבלות לבד עם אחותה הצעירה ולהעביר לה חפץ שלא משמש אותה עוד אבל ישמח את אחותה הצעירה. המתבגרת כתבה לאחותה הצעירה שיר על הנאות הילדות ונתנה לה במתנה תכשיט קטן שנראה לה כבר ילדותי מדי בשבילה. לאחר מכן היה עליה להיפגש עם כל המשפחה ולהסביר להם איך לדעתה עליהם לקבל את ההתבגרות שלה. השבועיים הסתיימו במסיבה קטנה בחיק המשפחה. האבא והסבא הכינו את הארוחה, והסבתא נתנה לאימא ולשלושת הבנות חפצים שעברו במהלך הדורות בין הנשים במשפחה. האבא חיבר ברכה לכבוד המתבגרת, האחות הצעירה קראה את השיר שנכתב בשבילה וכולם הרימו כוסית לכבוד האישה הצעירה החדשה במשפחה.

המפגשים לקראת הטקס והתהליך עצמו העלו הרבה מהנושאים שאיתם התמודדו בנות המשפחה והטקס בעצם היה כלי להעלאת מודעות וגם לפרספקטיבה חיובית ושמחה על הנשיות וההתבגרות הנשית. נושא שהאם ושתי הבנות הבוגרות התקשו להתמודד איתו.

סטירה מאימא ונזיד אדום

במפגשי אימהות-בנות למדתי שיש קהילות בעולם היהודי ששמרו על מסורת של ציון קבלת הווסת. נשים ממוצא תורכי סיפרו על חגיגות לנשות המשפחה, אישה ממוצא חלאבי סיפרה על המסיבה שערכו לה אמה ודודותיה ועל השמחה והמבוכה ומאכל מיוחד שהוגש. נשים אשכנזיות סיפרו על הסטירה המפתיעה שקיבלו מאמן כשסיפרו שקיבלו וסת (נגד עין הרע, באופן רשמי, אבל מן הסתם גם אזהרה מהמיניות והחשש מהיריון הגלומים באותה סטירה). קראתי על מסורת של יהודיות מתימן שלפיה האם שופכת על ידיה וזרועותיה של הנערה חמאה מומסת מעל קערה, מפוררת חתיכות של לחם אל תוך הקערה ומסבירה לבת שהמשמעות של הטקס היא שמעשי ידיה תמיד יהיו מבורכים ושידיה יעניקו תמיד צדקה לעניים. באלג'יריה היה נהוג שהאם הכינה לכבוד האירוע ספנג' והנערה קיבלה במתנה תכשיט מזהב. עולה מאתיופיה סיפרה שעם קבלת הווסת הראשונה אמה הכינה לה דייסה מיוחדת והגישה לה אותה מחוץ לבקתה לעיני כול. אף על פי שהטקס כלל רק את האם והבת הוא נעשה בפומבי, וכך נודע לכולם שהבת בגרה ומעכשיו היא תבלה שבוע במשך כל חודש בבקתת הדם שבשולי הכפר.

עבודת המחקר של צילה זן-בר צור, "תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריים אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל", מתארת את טקס החניכה שנערך לנערה עם קבלת הווסת הראשונה. את הטקס ערכה האישה המבוגרת במשפחה שבישלה נזיד אדום שהורכב מעדשים אדומות, פרוסות של סלק ומיץ רימונים. אל הטקס הוזמנו הנשים במשפחה, כאשר התפקיד של האישה המבוגרת היה לערוך לבת את בחינות הבגרות. בחינת הסבלנות: על הנערה להתיר פקעת סבוכה של חוטים או להפריד בין הזרעים השונים של תערובת דגנים. מבחן החריצות: הנערה מילאה את מטלות הבית, ומבחן החוכמה שבו היה על המתבגרת להבין את מוסר ההשכל של הסיפור שסיפרה לה האישה המבוגרת במהלך הטקס. הסיפור הוא על הנערה העצלנית שאינה מבצעת את המטלות שאמה מטילה עליה. היא לא מכבסת, לא מבשלת ואפילו לא קמה לנעול את שער החצר. יום אחד מגיע לחצר קוף ענק ונכנס בשער הפתוח. בהתחלה הוא מבקש לאכול ובסוף הוא דורש לשכב עם הבת העצלנית. מוסר ההשכל הוא שהעצלות יכולה להביא לאסון ושיש לשמור על השער סגור. האישה המבוגרת היתה מאכילה את הנערה שקיבלה וסת בנזיד האדום ומספרת לה את הסיפור. בתום הטקס, כאשר הנערה עברה את המבחנים בהצלחה, היו מחלקים סוכריות לבנות ומברכים את הנערה "שמזלך יהא לבן". משלב זה ואילך הנערה היתה בשלה לשידוך. עם עליית הקהילה לישראל דעך המנהג, אבל כשסבתה של צילה גילתה שהיא קיבלה את הווסת הראשונה היא התעקשה לערוך את הטקס ובסופו של דבר הנכדה הישראלית נעתרה. סבתה בישלה נזיד אדום והשכנות ובנותיהן הביאו תשורות בצבע אדום כמו רימון, מטפחת רקומה כלניות, תכשיט עם אבן אודם.

דחייה מול קבלה, חשש מול ברכה

מתקבל הרושם שבקהילות שונות במזרח היה נהוג טקס של קבלה וברכה על ההתפתחות המינית של הבת ואילו במזרח אירופה ניכר יחס של דחייה וחשש. אין לי הסבר להבדלים בין הגישות השונות, אבל נדמה ששתיהן יחד מבטאות את היחס המורכב של האימהות להתפתחות המינית ולווסת של הבת. מצד אחד שמחה על ההתבגרות, על הפריון, על כך שהכול עובד כמו שצריך, ומצד שני החששות מההתבגרות של הבת וקודם כול החשש מהפגיעות המינית שלה ומהאפשרות שהיא לא תשמור על קוד הצניעות של החברה שהיא חיה בה.

הדבר העיקרי שאפשר ללמוד מהסיפורים הוא שהיו בעולם היהודי טקסים עם קבלת הווסת הראשונה, שהטקסים היו בעיקר בין הבת לאמה, ושעד המאה הקודמת רבים מהם עדיין התקיימו. אמנם הטקסים האלה לא היו מקובלים ביהדות הממסדית הכתובה, ולא נמצא אותם בסידור התפילה ובספרי ההלכה. הם נחקרים או נלמדים במסגרת לימודי אנתרופולוגיה ופולקלור בשולי "מדעי היהדות"; ובכל זאת איננו מתחילות מאפס. אי אפשר להעתיק או להמשיך מסורות בניתוק מהקשרן, אבל עצם הידיעה שטקסים כאלה התקיימו כמעט עד עצם היום הזה בקהילות שונות היא כבר התחלה.

בספר "מדריך לטקסים של האישה היהודייה" (באנגלית), מאת E. M. Broner, סופרת פמיניסטית אמריקנית, מוזכר טקס קבלת וסת ראשונה שכולל ריקודים ומשחקים בטבע, תיפוף ושירה, במהלכו נשים מבוגרות מספרות לנערה על דמויות נשיות ממיתולוגיות וגם על דרכים לעיסוי הבטן וכפות הרגליים. העיקר בטקס הזה הוא לא פרט זה או אחר אלא עצם הרעיון שהווסת הראשונה מתקבלת בכבוד ובשמחה על ידי ציבור הנשים. בעבודת התזה שלה שריתה גייל מואס מצטטת את הרבה אליס גולדשטיין המציעה להפוך את טקס קבלת הווסת הראשונה לנורמטיבי בעולם היהודי ולקרוא לו בשם "חגיגת בת ישראל".

ואנחנו?

איך אתן תבחרו לציין את האירוע? האם תרצו לערוך טקס נועז בליווי מנחת מעגל נשים? או אולי תעדיפו שיחה אינטימית על חוף הים או בבית קפה נחמד, ואולי ערב של סיפורי התבגרות של נשות המשפחה יתאים לכן יותר?

באתר לטקסי נשים יהודיים Ritualwell ניתן למצוא דוגמאות לטקסים לציון קבלת וסת ראשונה. גם אם לא נבחר לערוך את אחד הטקסים במלואו ניתן לקבל השראה או רעיון: לקשט את החדר בפרחים או בלונים לבנים ואדומים, לחבר ברכה על הגוף והצמיחה, או פשוט לברך שהחיינו, ללמד דרכים לעיסוי שמקלות את הכאבים, לערוך קידוש חגיגי. יש באתר שפע של רעיונות יפים למתנות: מתנות בצבע אדום הן מסורת עתיקה, תליון או עגילים בצורת ירח, לוח שנה ומדבקות בצורת כוכבים לסמן את יום קבלת הווסת או יומן לכתיבה אישית. אפשר לבחור באופציות נועזות יותר כמו כריות לבד ורודות חמודות בצורת רחם או תחתונים אדומים שעליהם כתובות ברכות.

בחברה שבטית מסורתית, שבה טקס ההתבגרות הוא חלק מהמסורת, הבת והאם, המשפחה והקהילה – כולם יודעים למה לצפות. אנחנו לא חיים בחברה כזאת. כשהבת שלך מספרת לך שהיא קיבלה וסת את צריכה לתת לה חיבוק ונשיקה. היא צריכה לראות על הפנים שלך שאת שמחה וגאה. עלייך לברר למה היא זקוקה מבחינה מעשית ואיפה היא נמצאת מבחינה רגשית. עד כאן זה ברור וקל. מכאן והלאה הדרכים רבות ועדיין לא סלולות.

להתכונן בשמחה לקבלת הווסת

ורדה לב אש מציעה לאימהות שמשתתפות בסדנאות שהיא עורכת לתפור לבת תיק אישי קטן ולתת לה אותו במתנה עם קבלת הווסת הראשונה. בתיק אפשר לשים חפצים שימושיים וסמליים: תחבושות היגייניות, חבילה קטנה של מגבונים לחים, מראה קטנה (כן, כן כדי לראות מה קורה), שמן או קרם גוף, תכשיט קטן, תפילה או ברכה, שיר או מכתב אישי לבת שיבטא את השמחה וההתרגשות שלך מהצמיחה וההתבגרות שלה.

במפגשים שערכתי, הבנות והאימהות יצרו ביחד תיק. לפניכן מבחר מהתיקים:

אורנה פליץ, ביבליותרפיסטית, רבה רפורמית וסופרת

• הקטע נסמך על חלקים שהתפרסמו בספרה של אורנה פילץ, 2013. את ואני: אמא ובת מצווה. הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.