הו! טוב ששאלתן. הבדל גדול. כשמדובר על הליך הלידה, הכוונה היא לאופן האובייקטיבי בו הלידה מתרחשת: לידה פעילה, מכשירנית, קיסרי מתוכנן או חירום וכן לפרוצדורות שמתבצעות במהלכה כמו בקיעת מים, בדיקה של הפתיחה, החדרת בלון, "סטריפינג", חתך חיץ, הצמדה למוניטור ותפרים. לעומת זאת, כשמדובר על חוויית הלידה, הכוונה היא לאופן הסובייקטיבי בו האשה חוותה ורשמה בנפשה את הלידה. שתי נשים יכולות לעבור את אותו הליך לידה, ולכל אחת מהן תהיה חווית לידה אחרת. האחת תצא מהליך הלידה שעברה עם חוויה מעצימה ובהתרוממות רוח. האחרת תצא חבולה, מדוכאת ולעתים אף תפתח סימנים פוסט טראומטיים או הפרעת פוסט טראומה מלאה.
אז מה מוביל שתי יולדות, שעברו לכאורה את אותו הליך לידה, לצאת ממנו עם חוויה כל כך שונה? אפשר לתלות את השוני בחוויות הלידה בשני גורמים עיקריים: היולדת והמערך המיילדותי שפוגשת.
היולדת
נשים מגיעות ללדת מתוך קונסטלציות חיים שונות ומתוך היערכויות שונות לקראת הלידה. יש נשים שהמערכת הנפשית שלהן בנויה כך שמאפשרת להן עמידות גבוהה יותר אל מול כאב, חודרנות או שינויים בתכנית הלידה שלהן. יתרה מכך, יש כאלו שמגיעות מרופדות במערכת תמיכה חמה, של בן/בת זוג או דולה, המשמשת כבלם או כחוצץ (buffer) בתוך התרחשויות הלידה, ומאפשרת להן להתכנס בתחושת מוגנות ולהפנות קשב לצרכיהן. לאחרות, יש רמת פגיעות גבוהה יותר שיכולה לנבוע משלל סיבות, ובמעמד הלידה הן נתונות בסיכון גבוה יותר למצבן הנפשי. הסיבות יכולות לנוע החל ממערכת תמיכה נמוכה, דרך אובדנים קודמים שחוותה היולדת, ועד רקע של טראומות בעברה. לעתים גם נשים ללא טראומות או חסכים ברקע שלהן, שיש להן צרכי שליטה גבוהים, יכולות לחוות טראומה מעצם שינוי שקורה במהלך הלידה שאינו תואם את תכנית הלידה שאיתה הגיעו או את הציפיות שלהן מהליך הלידה.
המערך המיילדותי
בין היולדת למערך המיילדותי שפוגשת, שמורכב לרוב מאחיות, מיילדות ורופאים/ות, נרקמת מערכת יחסים חד פעמית ומיוחדת. ברוב המכריע של המקרים, היולדת שמה את מבטחה, ברגע האינטימי של הלידה, בדמויות שהיא פוגשת לראשונה בחייה (אלא אם מדובר בלידת בית שההיערכות אליה שונה, לא ארחיב על זה כאן מקוצר היריעה). נשאלת השאלה עד כמה הצוות מכוון לצרכיה ובעל משאבים שיאפשרו לו לטפל בה ברגישות ובאופן מותאם? וּלְמה היולדת זקוקה? האחת זקוקה לשקט, שיניחו לה לנפשה. האחרת זקוקה למבט אוהד, ליד מלטפת. יש את זו שמבקשת שיסבירו לה כל פעולה שנעשית בצורה מלאה, ויש את זו שמעדיפה לא לדעת. ככל שהמערך המיילדותי עשיר יותר במשאבים, בעיקר כאלו של זמן וכח אדם, אך גם במשאבים רגשיים כמו אמפתיה, כך היולדת תקבל יחס הולם, שירכך עבורה את הליך הלידה ויקל עליה לעבור אותה באופן מיטיב. לעתים, גם בפרוצדורות חירום, מספיקה "רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה" כדי להעביר את היולדת ממסלול של טראומה למסלול של התאוששות והטבה. ככל שהצוות לחוץ יותר, כורע תחת עומס הפניות, סובל משחיקה או מעייפות של סוף משמרת ארוכה, כך יהיה פחות פנוי לצרכי היולדת. במצב כזה, וללא תלות בהליך הלידה כלומר אפילו בלידות שמתקדמות כסדרן ולפי התכנון, היולדת עלולה להרגיש שנותרה לבד במערכה. גרוע מכך, היא עשויה לחשוש מעוינות הצוות כלפיה, או לחוש שמפריעה, אם תפנה בבקשה או בשאלה במהלך הלידה.
למה ולמי חשוב שליולדות תהיה חווית לידה טובה?
במקרה שבו יולדת יוצאת חבולה מהלידה, קיים סיכון מוגבר הן למצבה הנפשי והן למצבו הנפשי של התינוק.ת ולמערכת היחסים ביניהם. יולדת שלקתה בפוסט טראומה לאחר הלידה עשויה למצוא עצמה, אפילו באופן לא מודע, חשה עוינות ו/או תוקפנות כלפי התינוק, שהרי מצבה כרוך בהכרח בבואו לעולם. יתרה מכך, היא עשויה להתקשות להכנס להיריון נוסף בשל חשש מטראומה נוספת, מה שמשפיע לא אחת על המרקם המשפחתי בכללותו. דכאון לאחר לידה עשוי להוביל לטיפול אינסטרומנטלי בתינוק, ללא שמחת חיים וחיוניות משחקית הדרושות לשם התפתחותו התקינה. מכיוון שהיולדת מרגישה כי יש ממנה ציפייה להתאהב בתינוקה או להרגיש אחרת, היא עשויה להסתיר את מצבה, לשפוט עצמה, וכך לכרוע תחת אפילת המצוקה מבלי יכולת להיעזר. גוף מחקר ארוך שנים תומך במסקנות כי דכאון או פוסט טראומה לאחר הלידה (שפעמים רבות כרוכים זה בזה), שלא טופלו, עלולים לפגוע בקשר המתהווה בין האם לתינוקה ומעמידים את התינוק בסיכון לפתח בעצמו הפרעות נפשיות כמו דכאון וחרדה בהמשך חייו. משמעות הדבר היא שחוויית הלידה (לצד כאמור גורמים נוספים) היא בעלת השפעה קריטית, והטבתה עבור יולדות מהווה אינטרס ציבורי. יש לה השפעה מצטברת על היולדת, על צאצאיה ועל המשפחה בכלל.
איך ניתן לפעול לשיפור חווית הלידה?
בשאיפה להיטיב את חווית הלידה, עלינו להביא בחשבון את מכלול הגורמים שתוארו עבור היולדת והמערך המיילדותי ואת המפגש ביניהם. כחלק מההכנה ללידה של נשים, מומלץ להקדיש פרק זמן נכבד להכנה הנפשית ללידה ולתוצאותיה. לצד ציוד היולדת בכלים שירחיבו את תחושת השליטה שלה בלידה, יש לחזק אותה לקראת המצבים שבהם מהלך העניינים עשוי להשתבש, ולסייע לה למצוא בתוכה גם ברגעים האלו משענת פנימית או חיצונית. כדאי לברר מבעוד מועד מי הם גורמי התמיכה שלה ולגייס אותם לשם כך.
ראוי שגם המערך המיילדותי יתכוונן לא רק לבצע את הליך הלידה בצורה הבטוחה והיעילה ביותר, אלא גם ישכלל את ההתכווננות הרגשית ליולדת, כך שתוכל לעבור את הלידה בתחושה טובה ומוחזקת. היום מפתחים שאלונים שיסייעו לצוותים רפואיים לזהות את האתגרים הספציפיים במפגש עם כל יולדת ולהעניק לה מענה מתאים. יש לברר גם מהם הצרכים של הצוותים עצמם שיאפשרו להם "להרחיב את המיכל הנפשי" שלהם עבור כל יולדת, להתייחס אליה בכבוד, באמפתיה ובנדיבות. כמו כן, חשוב שלאחר הלידה הצוותים יבצעו הערכה קצרה שמטרתה לקבוע, ולו ברמה הראשונית, מה מצבה הנפשי של היולדת, על מנת שיוכלו להציע עזרה בעת הצורך. ככל שהטיפול ביולדת ייעשה מוקדם יותר, כך היא ותינוקה יצאו מהר יותר מהמסלול הסיכוני למסלול התפתחות תקין עבור שניהם.
אורה ברקן, פסיכולוגית קלינית. עוסקת בבריאות הנפשית של האשה סביב היריון ולידה ובפסיכולוגיה של גיל ינקות, מרפאת "חווה", ביה"ח שיבא, תל השומר. לקריאה נוספת "חדר קריאה".
