נשים העוברות תהליכי הפרייה נכנסות אליהם פעמים רבות כשהן מלוות רגשות קשים, הן בשל לחצים נפשיים וחברתיים שנובעים מאי יכולתן לממש אמהות, והן בשל קשיים נפשיים וכאבים גופניים הכרוכים בטיפול עצמו. לחקר החוויה האישית של הנשים הפלסטיניות אזרחיות מדינת ישראל העוברות טיפולי פריון יש משמעות ייחודית, לאור השילוב בין הנטייה לעידוד ילודה הקיימת בחברה הפלסטינית, ובין מדיניות עידוד הילודה הסלקטיבי של מדינת ישראל ורצונה לעודד ילודה אצל יהודים ופחות אצל פלסטינים אזרחי ישראל. השיחות שלי עם נשים פלסטיניות אזרחיות מדינת ישראל, העוברות טיפולי הפרייה חוץ גופית האירו בפניי תובנות חדשות לגבי קשייהן הייחודיים ודרכי התמודדותן עם מעמדן הייחודי במרחב הטיפולי.
חוק בריאות ממלכתי מחייב את המדינה לתת טיפולי פריון גם לפלסטיניות אזרחיות ישראל. עם זאת, תהליכים מבניים, המושפעים מההקשר הלאומי, הציוני והדתי-יהודי, וכן, מעידוד הילודה בחברה הפלסטינית – משמרים את נחיתותה של האשה הפלסטינית ומוסיפים קשיים על פלסטיניות העוברות הפרייה חוץ גופית. החוויה הרפואית שמתארות בראיונות הנשים כוללת גם קשיים הנובעים מהיותן חלק ממיעוט לאומי שמדינת ישראל מפלה אותו כמעט בכל תחום. כמו שאר שירותי המדינה, מערכת הבריאות בישראל מאורגנת סביב ההפרדה בין ערבים ליהודים. הפוליטיזציה של הרפואה בכלל והילודה (Reproduction) בפרט, בצירוף עם המאבק הדמוגרפי בין יהודים לערבים, מוסיפה ליחסי הפירוד/הניתוק בין מספק/ת הטיפול – הרופא/ה במקרה הזה – ובין המטופלות.
"הייתי מעדיפה אולי רופאה ערביה, זה יותר קל. היא הייתה מבינה אותי יותר, אולי הייתה מתייחסת אליי יותר בכבוד ואולי הייתה מבינה יותר מה אני עוברת".
הפערים הקיימים בין ערבים ליהודים בכל הנוגע לשירותי הבריאות אינם מוסיפים לתחושת האמון של הציבור הפלסטיני במערכת הבריאות בישראל.
"הצוות, בעיקר האחיות, היו מסבירות לי את התהליך, לא תמיד הבנתי. הייתי יוצאת החוצה ושואלת את המטופלות הערביות, בחדר המתנה הייתי מבינה יותר מאשר בחדר הרופא".
עם זאת, למדתי כי רבות מהנשים בוחרות לא להתעמת עם תחושה זו של אי אמון ומדכאות את תחושות הנחיתות המגדרית והלאומית המופיעות במהלך הטיפול.
"הייתי קמה בחמש בבוקר, יום קודם הייתי דואגת להסעה לבית חולים. גיסי, אבא של בעלי, לפעמים אח שלי היו מסיעים אותי. זה לא נעים לבקש מהם, אך אין מה לעשות, בעלי לא יכל להרשות לעצמו לקחת הרבה ימי חופש, הרי הוא מקבל משכורת על בסיס יומי".
בשל קשיים אלו מעדיפות חלק מהנשים לעבור ממערכת הבריאות הציבורית לטיפול על ידי רופא/ה פרטי/ת.
"אין לנו כסף, אך בכל זאת, בשביל הילד אנחנו מוכנים לעשות הכל, למטרה זו מכרתי את הזהב שלי מהחתונה. לא יכולתי לשאת עוד את אי היחס של הצוות בבית חולים. רופא ערבי היה עדיף לי, לא שזה נעשה פתאום קל, אך לפחות אני מבינה את השפה."
המטרה – להשיג ילד, ועדיף זכר – גוברת על הצורך להיאבק על מקומן וגופן במרחב הטיפולי. את הנסיעות התכופות לבתי החולים המרוחקים ממגוריהן הן עושות בלי תלונות. נשים לא מתלוננות על מחסומי השפה ורובן פיתחו אסטרטגיות התמודדות עם מחסומי השפה והבדלי התרבות בינן לבין הצוות המטפל.
הימת זועבי, MA לימודי מגדר, רכזת תוכנית מחקר פמיניסטית "מדה אל כרמל"
