על הבחירה לא להניק / תמר דוויק ואיילת גולדמן-שטיין
היה לי ברור שאנסה, ואכן ניסיתי במשך שלושה ימים תמימים שבהם הייתי כאובה לאחר ניתוח קיסרי. ניסיתי להצמיד אלי את התינוקת שלי, אבל היא לא הפסיקה לבכות. לא ידעתי כמה היא אכלה והאם היא עדיין רעבה. הרגשתי כל-כך לא נוח עם עצמי ועם האקט שניסיתי לבצע, שהתחלתי לפתח טינה כלפיה, ועם זה כבר לא יכולתי להתמודד. הבנתי שאם אני רוצה לאהוב את הבת שלי, לה חיכיתי כל-כך הרבה שנים, ולא לקשר אותה לביצוע משהו ששנוא עליי, אני חייבת להפסיק.
לאחר שהחלטתי להפסיק לנסות להניק והתחלתי להאכיל אותה מבקבוק, חשתי הקלה עצומה. בתי גדלה עם אם השלמה עם החלטתה וללא רגשות אשם וטינה.
כשבני נולד, החלטתי שוב לנסות ולהניק אותו. אולי הפעם אחסוך לעצמי את הכנת הבקבוקים, ניקויים וחיטויים, ויהיה לי יותר זמן להשקיע בדברים אחרים. אולי הפעם אשלב בקבוק והנקה ואהנה משני העולמות. אז ניסיתי. ישבתי בחדר ההנקה שבבית היולדות והנקתי את בני. הייתי לאחר ניתוח קיסרי נוסף, כאב לי והייתי עייפה ומותשת. עצות שמעתי לאין-ספור, אך אחת מהן טלטלה אותי והכעיסה אותי מאוד. יועצת הנקה מוסמכת שראתה את הקשיים שאני עוברת, אמרה לי שאם אני לא מניקה אותו, אז לפחות שאשתדל להעניק לו חום רב ככל האפשר. האומנם אֵם לא מניקה לא מעניקה מספיק חום ואהבה לילדיה? רתחתי מזעם ובו ברגע החלטתי להפסיק להניק.
היום, מספר חודשים לאחר מכן, יש בי הרהורי חרטה. אולי הייתי צריכה להמשיך לנסות? אולי הפעם הייתי מצליחה להתחבר לזה? אני לא יודעת ולעולם לא אדע. אני גם לא יודעת אם יהיו לי ילדים נוספים והאם ארצה שוב לנסות להניק אותם. מה שאני כן יודעת בוודאות רבה, זה שההחלטה האם להניק או לא להניק, היא החלטה אישית מאוד ואסור שתהיה נתונה להשפעות וללחצים מצד הסביבה.
תמר דוויק,
איילת גולדמן-שטיין, עוסקת במערכות מידע גיאוגרפיות, אם לשניים, גרה במודיעין
