"בהתחלה פחדתי ממש מהלידה. ידעתי שאני רוצה ללדת עם כמה שפחות התערבויות, אבל חשבתי שזה אומר שעלי להיות אמזונה כלשהי שכרעה בשדה, נאנקה את תינוקה החוצה ואז עמדה ואספה את היבול. או איזו אצנית מרתון בכושר מטורף עם סף גבוה עד אין קץ לכאב וסיבולת. אך ככל שלמדתי, ככל שדיברתי עם נשים אחרות וככל שקיבלתי תמיכה מהמיילדת שלי כך הפכתי לבטוחה יותר בעצמי. שאבתי נחמה רבה מהידיעה שבעצם, נשים יולדות מאז ומעולם, לכל אחד מאיתנו יש אמא שהצליחה ללדת אותנו!"
נשים מתארות את התחושות שהן חשו במהלך הלידה בדרכים רבות: מפתיעה, חזקה, עוצמתית, כואבת, בלתי נשלטת, קשה אבל ניתנת לעשייה, מדהימה. תגובות הנשים במהלך הלידה שונות זו מזו, אך כולן עוברות אותו תהליך ונעות לעבר אותה מטרה – הולדת תינוק.
לנשים רבות קשה במהלך הלידה לעכל את העובדה שבסוף התהליך ייוולד התינוק. עוצמת הצירים, חווית הכאב, אי הוודאות הכרוכה בלידה, החידוש בחוויה לנשים בלידתן הראשונה, הצורך להתמודד עם ציר שאורכו כדקה ואחרי כמה דקות עוד ציר שאורכו כדקה, וכך הלאה והלאה במשך שעות, מבלי יכולת לדעת מתי יסתיים התהליך – כל אלה מציפים אותנו, לעתים מפחידים אותנו, ועלולים לגרום לנו לתחושת חוסר שליטה ופניקה. פחד הוא תגובה נורמלית לתחושות המציפות אותנו במהלך הלידה, אך הוא גורם גם להפרשת ההורמון אדרנלין אשר עלול להאט את תהליך הלידה.
הלידה של בני הבכור נראתה לי כאילו נמשכה נצח (עדיין לא ידעתי מה טומן בחובו העתיד). ברגע בו הוא הגיח לעולם הרגשתי את אצבע אלוהים. אבל עוד לפני שהבנתי מה קורה, מה עושים עם המפגש הזה, עם הבטן הריקה והלב המלא, בני הבכור גולגל בקופסת פלסטיק שקופה לאן שלוקחים תינוקות אחרי שהם נולדים, האבא העייף אמר שהוא מת מרעב והוא נוסע לקנות לו משהו לאכול ואני נשארתי במיטה. לבד. חווה בעוצמה את הצרימה בין הנס שהרגע עבר דרכי ובין החזרה הזריזה לשגרה.
היו לי שנים להתכונן ללידה הבאה. צפיתי את הרגע שאחרי והתכוננתי אליו. ידעתי שאני רוצה את בעלי את ואת בני בסביבה. ובאמת היה טוב יותר. הלידה הייתה ארוכה וקשה מקודמתה והמתח הממשי בסופה שמר את האבא בטונוס רגשי גבוה. מיד אחרי הלידה התחילו הטלפונים. לא הרגשתי את הריקנות הפתאומית של הפעם הקודמת אבל הרגשתי שהחולין השתלט מהר מידי על הרגע הזה, כשראיתי את בתי לראשונה וקיבלתי אותה לידי.
מעולם לא "פרחתי" בהיריון. ההיריון היה עבורי רע הכרחי בדרך לצאצא. ועדיין ההיריון האחרון שלי היה קשה ומתוח בהרבה מאלה שקדמו לו. בלילות של חרדה חיפשתי כהרגלי מילים שיעזרו לי, שבהן אוכל למצוא את עצמי ומה שעובר עלי. לא מצאתי בסידור תפילה אחת, שמדברת על ההיריון או על הלידה. לא מצאתי בתפילות את מה שאני מתפללת עליו תמיד במילים שלי, אלוהים תשמור על הבן שלי, על הבת שלי, המשפחה שלי.
אני מצפה למצוא את חוויות החיים המרכזיות שלי בסידור התפילה.
השתיקה סביב רגע כל כך משמעותי בחיים נראית לא טבעית, מעוותת. איך זה שללדת, אולי החוויה האנושית בעלת העוצמה הרבה ביותר, לא מוזכרת אפילו בסידור הרפורמי? איך זה שאין בסידור רמז לתקופת ההיריון? שאין טקס מעבר ליולדת? תפילת הודיה אחרי הלידה?
אולי ההסבר הוא תמים, מקרי. גברים כתבו את התפילות, ערכו את הסידור. מה הם יודעים על החיים בנגה?
ואולי ההסבר קצת פחות תמים.
כשבן נולד טקס ברית המילה מספר למשתתפים שהוא ואבא שלו הם חוליה בשרשרת בין אברהם אבינו לאליהו הנביא.
כשבת נולדת המסורת שותקת.
המסורת שלנו רוצה שנתרכז בלוחות הזמנים של העם. בנצח. החיים הנפרדים, הגופניים, הממשיים, שמתחילים בגוף של אשה ומסתיימים אחרי כמה עשרות שנים הם שוליים. האשה, הלידה והדם מזכירים בדיוק את מה שהמסורת שלנו שואפת לטשטש. שאנחנו רגילים, כמו כולם, חלק מהסיפור האנושי האוניברסלי. שהחיים הגופניים הם מה שיש לנו.
אני אוהבת להתעטף במסורת, להרגיש חלק ממשהו גדול וקדום ממני. ובכל זאת עם כל תחושת המלאכותיות המתלווה לפעמים לחיבור תפילות ויצירת טקסים חדשים שלוקח זמן עד שיורד מהם הריח של הניילון – הגיע הזמן להוסיף לסידור התפילה את הטקסטים והטקסים שילוו את חוויות החיים שלנו, הלידה למשל.
אורנה פילץ, רבה רפורמית, כותבת, מנחת סדנאות וקבוצות לימוד לנשים
מתוך הספר נשים לגופן, 2011. טל תמיר (עורכת). בן שמן: הוצאת מודן