אין לי ילדים. דווקא נולדתי למשפחה שבמשך דורות נולדו בה ילדים, ככה שההחלטה הזו שלי לא להיות אימא לא עברה אלי בתורשה.
אני זוכרת את עצמי דורשת מאימא שלי לספר לי פרטי פרטים ומזדעזעת לשמוע לראשונה את המילה "חוקן". בשלב הזה – בגיל חמש או שש – הטרידו אותי העניינים הטכניים בלבד כמו כמה זה כואב, מה חותכים לך ואיך ולמה יש נשים שלא מניקות. בגיל קצת יותר מבוגר, חמש עשרה או שש עשרה, עדיין הייתי מוטרדת מעניינים פרוצדוראליים בלבד כמו כמה שנים כדאי שיעברו בין לידה אחת לשנייה והמחשבות האלה, אני זוכרת, היו מלוות תחושת צער עמומה שרק ממרחק של שנים הבנתי שהיא ביטאה סוג של אין אונים מול חיים שהייתי בטוחה שאין לי ברירה לחיות אבל לא ממש רציתי. האפשרות בכלל לא ללדת ילדים לא עלתה על הפרק.
זה לא שהבעתי רצון כזה ומישהו טרח לדכא אותו. להפך. אבא שלי, שנוטה לגלות חיבה רק כלפי משפחתו הקרובה ועוינות גדולה כלפי שאר האנושות, הסביר לי לא פעם שהעולם הזה הוא מקום מחורבן וצריך לחשוב עשרים פעם לפני שמביאים אליו עוד יצור אנושי תמים – אבל במקביל להרצאה הזו ממנו, כל המבוגרים שהכרתי ולא היו הורים נחשבו מוזרים ו/או אומללים. היו כמה זוגות כאלה בין החברים של הורי. אנשי מקצוע, אנשים שטיילו בעולם וניהלו חיי חברה מפותחים. הייתי אצלם בבית כמה פעמים ואני זוכרת שהתרשמתי לטובה מהספרייה שלהם, מתחומי העניין שלהם. הם לא באמת נראו לי אומללים ועם איש מהם לא ניהלתי שיחה אינטימית מעולם, אבל איך הסתכלנו עליהם, בתערובת של רחמים והתנשאות. כאילו ברור שאם לא הפכו להורים זה מפני שניסו ולא הצליחו, ויש להיזהר שלא להכאיב להם ולא להעלות את הנושא הזה לעולם.
גם בספרות הילדים המשפחות המאושרות היו כאלה שבהן היו לכולם ילדים: לדודים, לדודות, לשכנים, למכרים – ואם הייתה אישה חסרת ילדים בסיפור, היא בדרך כלל לוהקה לתפקיד המכשפה, זו שמפחידה ומאיימת על ילדים של אחרים – משום שהיא מרירה ומאוכזבת מהחיים – וזו שרק אם היא תחזור בתשובה, אלוהים או יצור כל יכול אחר יעניק לה ילד. המקום היחיד שבו נראו נשים שבשום אופן לא רצו תינוק ונדמה היה שהן נהנות מהחיים גם בלי לגדל, לטפל ולטפח מישהו אחר, היו הסרטים האירופאיים – בעיקר הצרפתים – שם התבנית המוכרת של משפחה רב דורית ממש דורשת דודה אחת, חתיכה, שיש לה מאהב או שניים ומכונית ספורט אדומה, ואין לה צרות. הדמות הזו, אני חייבת להודות, הקסימה אותי תמיד אבל גם הרתיעה, משום שהחיוניות שלה, שהיום אני יודעת לקרוא לה "מיניות", לא הייתה קלה לעיכול, לפחות לא עד שהגעתי לגיל שבו הבנתי שנשים שנהנות ממין אינן בגדר השפעה רעה אלא להפך, הן יכולות ללמד אותי כמה דברים נחמדים מאוד על החיים.
החלוקה הזו להורות = שמחה ואושר – מול – חיים ללא ילדים = חשיכה, בדידות ואימה נכחה שם תמיד, בין אם הוגדרה במילים או לא. היא עדיין נוכחת מאוד בחברה הישראלית. למעשה, לידת ילד היא גם היום הדרך המהירה והבטוחה לקבל אישור חברתי על שפיות ותפקוד תקין. במקומות רבים אחרים התקן הישראלי התגמש והתרופף. איש כבר לא מצפה מאתנו להתאהב רק בבני המין השני, מעטים בלבד מרימים גבה אם בני זוג מחליטים לחיות יחד כל חייהם בלי נישואים, וגם אם לא עשיתם צבא, ברוב הסיטואציות החברתיות תוכלו להודות בזה בלי שיסקלו אתכם. ילדים זה משהו אחר. זה עדיין סוג של ערך מקודש, שהפרתו דורשת הסברים וברוב המקרים התנצלות.
בסביבות גיל 30 עברתי להתגורר באנגליה למשך חמש שנים. הייתי נשואה אז, ולמודת קרבות. משפחתו של בעלי לא הפסיקה לרמוז ש"הגיע הזמן לילד" ובכל ארוחה משפחתית הושמעו סיפורים שכללו משפטים כמו "דודה אדלה אומרת שלכל דבר יש זמן ואסור לפספס" שמהם הייתי אמורה ללמוד שאם לא נעשה ילדים בקרוב, נתחרט על זה כל חיינו. מאחר שכל ניסיון להסביר שאני פשוט לא רוצה ילדים נתקל בתגובה מילולית כמעט אלימה ובהנחות גסות רוח בנוגע לשפיות שלי, לנשיות שלי ולמידת התאמתי לחיים בחברה אנושית, לא שיתפתי איש מהם במחשבות שלי על הנושא ושמחתי כשחלק מהדודים והדודות הסיקו שיש לי בוודאי בעיות פוריות ושרחמנות עלי, וכדאי להפסיק להציק לי. אנגליה. הזכרתי את השנים שם כי ההפתעה הגדולה שהן הביאו לחיי הייתה המפגש עם תרבות שבה השאלה אם בחרת להיות אימא או לא נחשבת שאלה אישית מאוד, ובכל מקרה, לא מאוד מעניינת. הבחירה בחיים עם או בלי ילדים נתפשת שם כבחירה בסגנון חיים, שלסביבה אין בה עניין עמוק יותר מבשאלה האם את צמחונית, האם את מתעמלת, האם את צופה באופרות סבון או האם את מגלחת את בית השחי.
לא מדויק. ענייני אופנה, ובעיקר משקל, גודל השדיים וסגנון הלבוש, הפכו גם באנגליה שהייתה פעם מעוז הטעם הרע, למרכזיים ונשים גועליות כמו טריני וסוזנה עושות שם כל הזמן מיליונים על חשבון אי הנוחות ואי הקבלה העצמית של נשים אחרות. אבל אף אחד לא שואל אותך אם יש לך ילדים, כמה, מתי תלדי עוד אחד, למה אין לך והאם את עוברת טיפולים. אף אחד לא מייעץ בנושא בהתנדבות – לא הקופאית במכולת ששמה לב שאת קונה בעיקר צ'יפס ובירה, לא האחות במרפאה שמספקת לך אמצעי מניעה בחינם ואפילו לא נהגי המוניות, שמנהלים שיחות ארוכות ונלהבות לא פחות מאלה שלנו, אבל מתמקדים במזג האוויר ובכדורגל. כשחזרנו ארצה, כבר הייתה לי שכבת מגן שאפשרה לי לשאול את עצמי בכנות אם אני רוצה ילדים או לא (לא!) ולנהוג על פי הבחירה האישית שלי, בלי להרגיש משונה, סוטה, פגומה, לא נשית, אגואיסטית, נכה רגשית, סוציומטית או חתרנית.
כל שמת התואר האלה, אגב, הוטחו בי לאחרונה כשרואיינתי לתוכנית טלוויזיה בערוץ 10 ונתבקשתי לספר על הבחירה בחיים בלי ילדים. בנוסף המראיין אמר שהוא משוכנע שהורי – שכל החיים עודדו אותי לעשות כל צעד שיעשה אותי מאושרת – ראים בי כישלון נורא, והמראיינת שלידו שאלה אותי "אם אין לך ילדים אז איזה תוכן יש לחיים שלך", שאלה שלמרות גילי המתקדם, אני מודה שהדהימה אותי. בקרב הוריי, אחיי והחברות שלי העובדה שאני לא אימא לא זיכתה אותי מעולם בתשומת לב מיוחדת. איש לא ניסה לשכנע אותי לבחור אחרת ואף אחד לא ניסה ללחוץ עלי לשנות את החלטתי. את הביקורות המחמירות ביותר קיבלתי תמיד בחוץ, ודווקא מנשים. נשים שקראו מאמרים שלי ומצאו אותם מאיימים, נשים שחשו צורך למשטר אותי, כמו שאנחנו לעתים כל כך קרובות ממשטרות נשים אחרות באמצעות ביקורת או זלזול במראה שלהן, בדעות שהן מביעות – בלי לחשוב שככה בדיוק אנחנו מתחזקות את התבניות שמגבילות את חופש הבחירה שלנו כבני אדם.
אני יודעת ממרואיינים רבים ששוחחתי אתם על הנושא לצורך כתבות שהכנתי, שיש לא מעט משפחות שמפעילות לחץ דורסני, איומים, הצקות ואפילו מנתקות את הקשר עם בנים ובנות שמצהירים שהם לא מעוניינים בילד, או בלשון אותה משפחה: לא מוכנים לספק נכדים. חלק מההורים שמתנהגים כך מתרצים את זה בדאגה. הם חוששים שהילדים שלהם לא יבנו משפחה ויבלו את חייהם בבדידות. למרות ההתנגדות הטבעית הראשונית שחשתי כלפי הורים כאלה, אני חייבת להודות שאני מבינה את מקור הדאגה שלהם. הם רוצים שהילדים שלהם יהיו כמו כולם, כי הם משוכנים שככה קל יותר. ההבנה שלחיות חיים "כמו של כולם" כשזה לגמרי לא מה שאת רוצה או מה שמתאים לך, זה בכלל בכלל לא קל דורשת הקשה לניואנסים, לקולות שהחברה משתדלת בכל כוחה להשתיק.
הבחירה שלי לא להיות אימא לא נובעת מרצון לחיות לבדי, בלי מגע אנושי או בלי משפחה. להפך. יש לי משפחה גדולה למדי, שכל הזמן מתרחבת וזה בטח תרם לכך שלא חשתי צורך דחוף בילדים משלי. ויש לי גם משפחה חלופית. גדוד של חברות קרובות, שנבחרו ועדיין נבחרות בתהליך ארוך ומיוזע של ניסוי ותעייה. כבר כמה שנים שאנחנו הוזות ביחד על קומונת הזקנות שבה נחיה כשנזדקן. לחלק מאתנו יש ילדים, אבל גם הם הרי יעזבו את הבית ביום מן הימים, ויש לנו גם בני זוג, אבל סטטיסטית אנחנו הרי חיות 4.7 שנים יותר.
רעיון קומונת הזקנות – שתקרא – כך על פי חברתי ענת, חברה בכירה בקומונה העתידית ("קומונת סוף הדרך") – נולד ממחשבה ששיתוף משאבים כלכלי. משום שהביטוח הלאומי לא מוכן לתת לי קצבת אם חד הורית חשוכת ילדים, קומונה כזו אמורה לאפשר לנו ליהנות מכל מיני לוקסוסים גם כשתגיע השעה לחיות על קצבת ביטוח לאומי: נהג צמוד, טיולים בחו"ל, משלוחי פיצות וכמויות של וודקה וסמים קלים. התוכניות שלנו לימי הקומונה כל כך מפורטות, שאפילו הכנו רשימה של טלפונים חיוניים ובהם זה של חברה המספקת חיתולים למבוגרים עד הבית ובחרנו דגם של חלוק פלנל, שעתיד להיות התלבושת האחידה בקומונה. אחרי הכל, אם נגיע לשם, זה יהיה אחרי שהוכחנו לעצמנו שאנחנו יכולות לבחור איזה מין חיים אנחנו רוצות לעצמנו, ושכדי להרגיש טוב אנחנו לא חייבות להתאים לפנטזיה של מישהו אחר.
הקטע מופיע בבלוג "המדור לאיבוד קרובים"
