"הבשר, הנחשב למאכל המזין המובהק, מאכל חזק ומחזק, המעניק חיוּת, דם ובריאות – הוא מאכל הגברים, שמתכבדים פעמיים, בעוד שנשים מתכבדות במנה קטנה: אין פירושו של דבר שהן מונעות אוכל מפיהן… הן לא אוהבות מאכלי גברים, שידוע שהם מזיקים כשצורכים כמויות גדולות מדי מהם… ויכולים לכן לעורר סוג של גועל" (בורדייה, 2007: 47).
על פי בורדייה, בשר הוא "מאכל הגברים" הן משום שהם צורכים יותר בשר (אוכלים מנה כפולה), והן משום שהם צריכים יותר בשר (הבשר מעניק דם, חיוּת ובריאות). מתקיים כאן קשר של היזון חוזר: הדימוי הגברי מביא להגברת צריכת הבשר אצל גברים, ומצד שני, צריכת הבשר המוגברת מחזקת את הדימוי הגברי (נעמה הראל, 2009).
ואכן, הטענה כי גברים אוכלים יותר בשר מנשים מקבלת ביסוס בממצאי מחקר שהוצגו בשנת 2008 בכנס בינלאומי שנערך באטלנטה שבג'ורג'יה ועסק במחלות מידבקות. שם הראו כי גברים מרבים יותר באכילת בשר ועוף בעוד שנשים מרבות באכילת ירקות ופירות. הממצאים נאספו בסקר שכלל 14,000 אמריקאים אשר דיווחו על הרגלי האכילה שלהם. נשאלת השאלה, האם גברים זקוקים ליותר בשר? קרול אדמס, תיאורטיקנית פמיניסטית צמחונית מראה שאם קיימות באוכלוסייה קבוצות שנזקקות באופן אובייקטיבי לבשר, בשל החלבון שהוא מכיל, אלה דווקא נשים הרות ומיניקות. בשר, אם כך, מעניק כוח סמלי בלבד ולא כוח ממשי. אדמס טוענת שמקור המיתוס נעוץ בתפקידם של הגברים כציידים בחברות קדומות, אשר הומר בתפקיד אוכלי הבשר בחברה המודרנית. קיים יחס ישר בין מידת השוויון בין גברים לנשים ובין מידת התבססותה של החברה על מקורות מזון צמחיים: ככל שחברה התבססה יותר על מקורות מזון צמחיים, היה מעמד הנשים גבוה יותר שכן הערך של תפקידן הכלכלי עלה (Adams, 1990).
אדאמס טוענת שהדמיון בין דיכוי נשים לדיכוי ואכילת חיות טמון בדה-הומניזציה לשתי הקבוצות הללו. כשאוכלים בשר, מנתקים את הבשר הנמצא על הצלחת מבעל החיים שהוא היה פעם. באותו אופן, כאשר גברים צופים בפורנוגרפיה אלימה או פוגעים בנשים פגיעה מינית, הם מנתקים את האובייקט המיני, "החפץ" הנמצא מולם, מבת-אנוש עם רגשות.
אדאמס מתעכבת לא מעט על השפה והתרבות. היא מראה כיצד ביטויים שונים ופרסומות יוצרים הקבלה מטפורית בין נשים לבעלי חיים, וכיצד הלקסיקון המיני עמוס בביטויים מעולם הציד ובעלי החיים. בשפה העברית הדבר בולט בביטויים כמו "תאוות בשרים", "רעב מיני", "צייד" (המתאר גבר שמחפש אשה ללילה), "טרף קל" (אשה המתמסרת בקלות), "פרחה" (פרגית בערבית), ואילו ירכי הבחורה נקראות "פוּלקעס" – כרעי עוף. "קצ'קע", אווז ביידיש, משמעו "נערה קלת-דעת, צחקנית, מקימה רעש". כינויים נפוצים לאשה שמנה הם "פרה" או "בהמה", ואילו במילים "שפנפנה" או "שפנה" מכנים בחורה קלה להשגה מבחינה מינית (הראל, 2009).
האם המאבק הפמיניסטי שלנו צריך להתמקד גם בהפיכת החברה לצמחונית? האם אשה שבוחרת לאכול בשר משתפת פעולה עם דיכוי של נשים אחרות ושלה עצמה? אדאמס טוענת שכן.
אליענה אלמוג, עו"ס קלינית, מטפלת בנשים נפגעות תקיפה מינית, מנחת קבוצות וכותבת.
מתוך הפרק "אכילה", בספר נשים לגופן, 2011. בן שמן: הוצאת מודן.
