אני בת ארבע. יושבת בצד ומתבוננת באמא, המסרקת את שערה השחור, הארוך והיפה. היא קולעת צמה על שתים ומגלגלת אותה לפקעת. סוגרת בסיכה. לוקחת את המטפחת המרובעת, מקפלת לשתים, והופ – יוצא משולש. קושרת על הראש ושמה שתי סיכות. כיסוי ראש.
אני משחקת באמא עם חברותי. על ראשי מטפחת. אני מנסה לקשור, לחבר, כל הזמן היא נופלת. אבל איך ידעו שאני ה"אמא" במשחק אם לא תהיה לי מטפחת? הרי לכל האמהות יש מטפחת, לא?
אני ילדה ונערה, כל הנשים/האמהות סביבי מכסות את ראשן: מטפחות, כובעים, פאות. מדי פעם אני רואה מישהי בלי כיסוי ראש. "היא חילונית או כמעט חילונית", אני חושבת. לומדת למיין את הנשים לקבוצות לפי קווים דקים – השער מציץ או לא, הכובע מונח בזווית זו או אחרת, איזה סוג של פאה יש לה?
שבתות הכלה של החברות שלי, השבת לפני החתונה. כולנו מתרגשות, מקנאות. הכלה הנרגשת מעופפת, בקושי מדברת. בשבת אחר הצהרים שיא השיאים של השבת: מדידת כיסויי הראש. היא מביאה מהחדר קופסאות עם כובעים, כולנו מודדות. אולי חוזרות לשחק באמא, כמו בגן. בחתונה הבאה כולנו נתבונן בכלה של היום, בפעם הראשונה עם כיסוי ראש. כמעט כל רגע הולכת לסדר את הכובע בשירותי הנשים. "עוד לא התרגלתי", היא מתנצלת בחיוך נבוך.
גם אני כלה. אמא הולכת איתי לקנות כיסויי ראש. ההתרגשות חונקת את גרוני. בחנות הנשים מודדות בזהירות – שמות את הכובע החדש ורק אז שולפות את הישן, שלא לגלות את שערן. הן מתבוננות בי – מסירה את הכובע, מגלה את שערי ומודדת חדש. חיוכה הנרגש של אמא מגלה – זה מותר, היא עוד לא נשואה…
והנה, אני כבר נשואה. קושרת בהתרגשות את המטפחת על ראשי (שבועיים לפני החתונה מגלה שהאיש שעומד להיות שלי ממש, אבל ממש שונא כובעים). הקרובים המגיעים לשבת שבע ברכות מתרגשים: תראו כמה היא יפה עם המטפחת! אילו פנים יהודיות!
בימים הראשונים המטפחת היא כמו כתר. אני הולכת איתה ומרגישה שכולם יודעים שאני כבר לא ילדה, אני אמנם בת 21 וחצי אבל כבר נשואה! הכתר קצת לוחץ אבל ההתרגשות, ההתרגשות…
עדיין בימים הראשונים, אנחנו פותחים את מתנות החתונה עד שעה מאוחרת בלילה. ב- 2 אחר חצות יורדים לזרוק ארגזים וקופסאות ריקים. רק באמצע המדרגות אני מרגישה משהו מוזר. הכתר חסר! אני זורקת את הקופסאות בבת אחת ורצה הביתה. אישי ממהר אחרי – מה קרה? מה קרה? ואני נבוכה: יצאתי בלי המטפחת… ושנינו צוחקים…
עוברים הימים, אני מתרגלת לכתר/מטפחת/כיסוי ראש, אבל הם לא מתרגלים אלי. זה נופל, וחם, ולא תמיד נוח, אבל ההתרגשות עוד נשארת. המרצים, בעיקר הרבנים במדרשה בבר אילן מתנהגים אחרת. אני כבר ילדה נשואה!
והנה אני אמא אמיתית. יש לי מטפחת, עגלה, ותינוקת קטנה ויפה. ועדין משהו מוזר, כאילו לא שייך אלי ממש.
ואני שוב בהריון. לומדת באוניברסיטה העברית, מסיימת תואר שני בתקשורת ולוקחת כל קורס אפשרי בפמיניזם. באוניברסיטה העברית המטפחת שלי חריגה ומוזרה (מדעי החברה, לא מדעי הרוח!). אבל כבר התרגלתי…
אני מתרגלת באוניברסיטה. בשיעור הראשון הסטודנטים פוערים את פיהם בתדהמה. מתרגלת בלבוש צנוע עם מטפחת? פעם אמרתי בחיוך שאין שם אף קרן, מתחת. אולי זה מה שהרגיע אותם…
אני יושבת בקורס תיאוריות פמיניסטיות מתקדמות. המרצה המופלאה אורנה ששון-לוי מסבירה על פמיניזם רדיקלי. "שליטה גברית על הגוף הנשי באמצעות…" אולי אלף פטישים הולמים בראשי. המטפחת, דקה ועדינה אך בוערת. אני שומרת מצוות מהיום שנולדתי, גדלתי לתוך זה, אבל אני גם פמיניסטית מאז הייתי קטנה (כך מספרים…), ועכשיו אפילו פמיניסטית מוצהרת. איך אני יכולה לאפשר שליטה גברית כזו על גופי?
לומדת את ההלכה. מבינה שזה מאוד לא פשוט. מרגישה שהיום מדובר בסמל חברתי, בהצהרה ערכית יותר מאשר בקיומה של הלכה פשוטה. קל בהרבה לשמור שבת וכשרות, זו ההלכה – והיא גם לא פוגעת בי. קשה לקיים משהו אמורפי ומורכב, הדורש ממני הקרבה כה רבה.
מאז הגילוי בשיעור ההוא לא חזרתי להיות מה שהייתי. לא סתם חששו הורי שאלך ללמוד באוניברסיטה. הפכתי לאשה ביקורתית, שואלת ובודקת. איך זה משתלב עם אמונה וקיום מצוות? כי זה חזק, כי זה אמיתי, כי זה היה שם תמיד.
אולי כי הגילוי הוא פנימי, והכיסוי הוא חיצוני. אולי כי בניסיון לשלב בין היותי שומרת מצוות ופמיניסטית אני חייבת להקריב – או משהו מהם, או משהו מעצמי.
ואולי, אולי הגילוי הוא הכיסוי האמיתי, והכיסוי הוא הגילוי האמיתי?
אולי.
לקריאה נוספת: ראו בפרק "אנטומיה". בספר: נשים לגופן. תמיר טל (עורכת). בן שמן: הוצאת מודן.
