אילת פרי-נעמן והלית מניב
אחרי כל כך הרבה שנים יחד – מה עוד אפשר ללמוד על עצמנו ועל הזוגיות שלא ידענו קודם, ומה ניתן לעשות עם זה?
גיל המעבר – שינויים ותנועת הגוף
מציאות החיים של שני בני הזוג בגיל המעבר משתנה. האשה עוברת תהליכים פיזיולוגיים, רגשיים ונפשיים שמשפיעים לא רק על תפיסתה את עצמה אלא גם על הזוגיות והמערך המשפחתי. ההתמודדות עם גלי החום, עליות וירידות במצב הרוח, עייפות גדולה והתייבשות הנרתיק הינם רק חלק מהתסמינים הפיזיולוגיים. מעבר להם האשה חווה שינוי דרמטי במיקומה החברתי – היא אינה עוד אשה צעירה, פורייה. עולות בה שאלות מהותיות לגבי החיים, הנשיות, ועליה למצוא משמעות מחודשת למקומה ואף לקיומה בעולם.
תובנות אלה יכולות להשפיע באופן משמעותי על טיב היחסים הזוגיים ואולי אף לייצר משבר שיש לצלוח אותו. בעתות שינוי יש ואנחנו מספרות לעצמנו סיפור אחד והגוף שלנו מבטא בדיוק את ההיפך, ויש שאנו חשות בגוף דבר מה אודות הקשר עם בן הזוג, אבל ממסכים אותו במילים ומחשבות. לעיתים לוקח זמן להבין ולהחצין את מסר השינוי. תקשורת במגע ובתנועה יכולה לספר לנו מה שלומנו, על טיב הקשר בינינו בימים אלו, באופן שונה מזה שאנו מבטאים וחווים במילים. אם נקשיב לגופנו נוכל לשמוע ולהבין טוב יותר מה אנו מרגישות וכך אולי נחסוך מעצמנו תסכול וכאב מיותרים.
תנועות פשוטות ומשותפות כמו תרגילי תמיכה והשענות דרך שיווי משקל, מספרות סיפור לא מילולי, על דפוסים של קשר, חברות ואינטימיות בין בני זוג. דרך התנועה המשותפת ניתן ללמוד על טיב הקשר, על דפוסים לא מילוליים ואולי לא מודעים שמתקיימים בין בני הזוג ולפתוח עולם שלם של אפשרויות. תקשורת טובה בין בני זוג תומכת מאוד ביכולת האשה להתמודד עם אתגרי גיל המעבר. תקשורת טובה יכולה להתבטא, לעבור עיבוד ולהתחזק דרך עבודה תנועתית משותפת.
רגע של ילדות – ורגע של עכשיו
זוכרת את התרגיל הזה מהילדות ? עומדים גב אל גב, מתנועעים קדימה ואחורה כמו שיבולים ברוח – מנסים למצוא שיווי משקל בין השענות לתמיכה. דמייני עצמך היום עם האיש שלך- פעם את נשענת עליו ופעם הוא נשען עליך. האם אתם מצליחים ממש להישען ולא לפול? עכשיו אתם צד אל צד – נשענים אחד לצד השנייה.
איך זה מרגיש לך? קל לסמוך אחת על השני? המגע טבעי ונעים? אתם משנים תפקידים בקלות? יש צחוק? אולי מבטי עיניים? האם הוא מאפשר לעצמו להישען עליך באמת? ואם הוא נשען, את מאפשרת לו ומצליחה להחזיק את משקלו? ….ואולי זה אחרת לגמרי? אז איך זה אצלכם לדעתך? עוד לפני שניסיתם, רק במחשבה…
הגוף מדבר
השנים חולפות מהר – כך זה נראה, הילדים עוזבים את הקן – אחד אחרי השני… פתאום יש הרבה זמן לבד ויחד. אנחנו כבר לא רגילים שאין מי שמתווך את מציאות היום-יום שלנו – הילדים: מי לוקח את מי לאן ומתי, מי מחזיר, מי קונה, מי מכין אוכל ועוד ועוד מי ומי….
פתאום יש זמן להתבונן – מי כאן לידי? אולי בכלל לא ברור לי מי אני אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה למען המשפחה? אולי גם לא ברור לי מי האיש שנמצא כאן לידי? הייתכן שהשתנינו בלי לשים לב?
המוכר מתערער, מתחילה להירקם מציאות/יציבות או אי יציבות חדשה.
יש דרכים רבות להרגיש ביחד, להרגיש לבד, בזוגיות של גיל המעבר.
בין בני הזוג מתקיימת תקשורת רבה שאינה מילולית: למשל, כשאנחנו חוזרים הביתה אחרי יום ארוך – איך אנחנו נפגשים ? מתחבקים, נוגעים, מנשקים, אומרים מילה טובה, מחייכים… ואולי אנחנו משתדלים להימנע ממפגש – עוברים זה לצד זה וממעיטים במבט עיניים ובמגע.
'עשי זאת בעצמך'
כמי שהגיעה לגיל המעבר ועברה זעזועים רבים בהיבט האישי והזוגי, וכמי שמתחילה את התהליך המקדים לגיל המעבר (הפרה-מנופאוז), ואולי גם בשל תחושת המחסור במידע שפגשנו, שתינו, המחסור במחקרים ובהתייחסות החברה לנושא, החלטתנו לבחון את הנושא הזוגי באופן שונה מהמקובל. באופן שקשור מאוד לליבנו ולעבודתנו – באמצעות תנועה: השפה הלא מדוברת.
במסגרת לימודי טיפול בתנועה ערכנו מחקר קטן: נפגשנו עם זוגות הנשואים 20 שנה ומעלה בגילאי 49-56. בחנו את התקשורת הגופנית שלהם במטרה להבין מה היא אומרת על מערכת היחסים שלהם, בניסיון להבין את הקשר וההשפעה שיש לגיל המעבר על השינויים הכרוכים בו בתוך המכלול הזה. לאחר שהעברנו התנסות תנועתית שעסקה בעיקר בתרגילי הישענות, שיווי משקל ותמיכת המשקל העברנו שאלון קצר ולאחריו שיחה משותפת, בהתייחס לנושאים שעלו בהתנסות התנועתית.
לאחר שניתחנו את הנתונים, עלו שני נושאים מרכזיים: לבד/ביחד והתייחסות לגיל המעבר. ראינו איך בני הזוג תופסים את איכות הקשר ביניהם, גילינו כי לעיתים קיים הפער בין מה שראינו (ניתוח מובנה) בזמן ההתנסות התנועתית לבין המילים הנכתבות ונאמרות בשיחה שלאחריה. למשל: כאשר הגוף סיפר על רגעים של מבוכה, קושי, בושה וכדומה המילים שתיארו את החוויה לאחר מכן היו של קלות וכמה נעים היה. כך גילינו שלעיתים הגוף מספר חוויה מסוימת ולאחר עיבוד מנטאלי העובר לעיתים דרך מנגנוני הגנה המילים מספרות חוויה אחרת.
היה מסקרן מאוד לראות ווריאציות שונות בתכלית בתנועה הזוגית ובשיחה שלאחריה. היה מעניין גם לראות דפוסי התמודדות שונים של זוגות שיכלו לתת הצצה על טיב הקשר: מגע משותף, קשר עין, שימוש בהומור, מתן הוראות תוך כדי תנועה, לקיחת תפקיד מסוים בתנועה (רק לתמוך או רק להשען למשל).
מה גילינו על תקשורת, אינטימיות ומיניות?
זוגות מסוימים הראו ודיברו על חיבור חזק בין ההישענות הפיזית להישענות הרגשית. אותם זוגות היו גם פעמים רבות מאוד פתוחים לנושא גיל המעבר – 'מביטים לגיל המעבר בעיניים' ולא התעלמו מקיומו:
כך, נילי ומשה (שמות בדויים) הם בני 54 ו 56. בתנועה שלהם שלהם היה הרבה הומור, מבט ומגע.
(תיאור מילולי של התנועה) ״נילי מתכופפת קדימה בתנועה מקבילה למשה שמרפה את גופו ונשען עליה, ידיו מתנדנדות, משוחררות לצדדים, הוא מכופף את ברכיו כדי להישאר צמוד אליה ומפתיע אותה ביכולתול לגמרי להתמסר להישענות עליה״. בהמשך, בראיון נילי אומרת: "זה לא חדש, אנחנו משחקים…כשאנחנו לבד כל מיני שטויות כאלה…משחקים…כמו שצריך למתוח את הגב נניח…זה לא חדש". משה מוסיף: "בינינו יש השענות רגשית, כאילו אין 'לא הוא לא יוכל לשאת את זה'".
מתוך הריאיון של שני ואבי בני 51: ׳ שני מספרת:״ אני פשוט מרגישה שיש באבי משהו שמאוד מאפשר לי להיות אני, אולי בגלל שהוא מכיר אותי, אולי בגלל שאני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו…הוא יקבל אותי as is…אני לא צריכה להתאמץ יותר מידי…וזה משהו שמאוד התאפשר לי בהתנסות התנועתית".
אצל זוגות אחרים ניתן לראות קושי בתקשורת תנועתית וביכולת לסמוך על בן הזוג : אצל גבי ואורנה בני 52, נראה כי קיים קושי להישען: ״בניסיון להישען על אורנה, גבי מוותר וחוזר להחזיק את משקלו. הוא עוזב את ההישענות בבת אחת ואורנה מאבדת את שיווי המשקל. אורנה עברה לנוע לבד, נעה לכיוון הנגדי – גבי אינו יכול להישען עליה כשהיא רחוקה ממנו״. בהמשך, אורנה מתייחסת לגיל המעבר בסלידה: "זו הפעם הראשונה שאני שומעת את השם הזה: גיל מעבר". עוד היא מספרת כי לילדות הקיבוצית יש השפעה רבה על היכולת שלה להיתמך ולהישען: ״מאוד קשה לבקש עזרה…גידלו אותך שאתה יכול לבד, מגיל 0 אתה יכול לבד, אתה תסתדר…לפעמים זה קשה ה 'לבד' הזה״.
מעט זוגות התייחסו באופן וולונטרי לנושא המיניות.
לימור ואיתי מאוד קשובים אחד לשנייה במהלך ההתנסות התנועתית. הם שומרים על קשר עין רציף מחייכים ומידי פעם מלטפים זו את זה. בשיחה עמם ישנה המון פתיחות וכנות להעלות נושאים שמעסיקים אותם. הם מספרים איך יחד חקרו ולמדו על גיל המעבר. איתי מעיד על עצמו שהקושי שלו הוא בלראות את הקושי של לימור. לימור משתפת: "התחושה שאת מאבדת את עצמך כאישה… ואיפה החלק שלי בעולם עכשיו? אני עוברת לצד השני, שהאבולוציה חצתה מן קו כזה שעד המקום הזה צריך אותך ומהמקום הזה את פתאום לא יצרנית יותר…את מיותרת…כל המושגים של זה, של התייבשות ואיך יהיו יחסי המין".
תהליך של שינוי – אפשר וחשוב לעבוד על הקשר.
ניתן לראות את החוסן הנפשי והגופני של בני הזוג בתקשורת תנועתית לא-מילולית. להאיר את השפה הלא מדוברת שבין שניים, כמייצגת מצב קיים מחד ומאפשרת תחילת תהליך שינוי מאידך, בהיבטים של תמיכה והשענות. לעיתים מגע, חיבוק, מבט עיניים, תנועה משותפת יכולים לחולל פלאים ולהפוך את התקשורת בין שניים ממקום מנותק ובודד לתחושה של אינטימיות ויחד.
בעבודה תנועתית עם זוגות ניתן ללמדם להוות מרפאים אחד עבור השני, כאשר מכוונים אותם להתמקד בחוויה העצמית שלהם, כאשר מייצרים מקום לביטוי הצרכים הבסיסיים ביותר, מאפשרים להם את החוויה המתקנת שלה הם כה זקוקים. וכך הם עוזרים לעצמם להתקרב מחדש, ראשית באופן סומטי (דרך הגוף והחושים), באופן לא מילולי, מקום שמאפשר חוויה גופנית ראשונית המשפיעה לאחר מכן על הרגשות והמחשבות, עוברת תהליך עיבוד מנטאלי ומאפשרת בסופו של דבר תקשורת קוגניטיבית טובה יותר.
קשר זוגי טוב תומך בתהליך שאנחנו הנשים עוברות בגיל המעבר. בתוך הסערה נרצה שהקשר הזוגי יהווה אי של יציבות ולא יהפוך לאי-יציבות ויערער אותנו יותר.
הלית מניב, רקדנית מקצועית ומטפלת בתנועה, מלמדת מחול וריפוי בתנועה כדרך חיים ודרך ביטוי
אילת נעמן-פרי, MA האקדמיה למוסיקה בירושלים, MA בטיפול בתנועה אונ' חיפה, מנחת קבוצות בטבע (O.D.T)
