מוזר לכתוב בלשון עבר, אבל אחרי חודשים של עבודה מאומצת, הסתיים אתמול ה-כנס שלנו, בשותפות עם גוינט ישראל-אשל וחברת מגדל:
"נשים בזיקנה, מחשבות מסלול מחדש".
לקריאת החוברת המסכמת את עיקרי הדברים שעלו בכנס לחצו כאן.
כנס (מקוון) מגוון בתכניו, שאת מרביתו הובילו נשים זקנות מתוך מטרה לא לדבר על… אלא עם, לנהל שיח מתוך חוויות וראיה ביקורתית של נשים זקנות.
נשים שמרבות במילים אנחנו, ובכל זאת, קשה למצוא מילים, היה כנס כה מרגש, ראשית בשל הכמות – נדהמנו מהענות, איכשהו עד להרשמה הרגשנו שאנחנו היחידות שמתעניינות (טוב, בואו זה לא שיש קרנות ותורמים רבים בתחום – למעט ענת עופרי וחברת מגדל, שותפות נאמנות לדרך המאפשרת, לנו כבר שנים, לקיים עבודה נפלאה עם נשים זקנות ברחבי הארץ), בכל מקרה מתברר שהציבור מאוד מתעניינת! ההרשמה נסגרה תוך ימים ובקושי פרסמנו, ולשמחתנו היו בכנס לא רק נשות ואנשי מקצוע, אלא גם הרבה מאוד נשים זקנות שדיברו מהלב והנשמה.
ועכשיו לאיכות – אומרים שנשים אוהבות לדבר, ואכן דיברנו ודיברנו 3 שעות וזה היה משובב נפש. העלנו לסדר היום סוגיות פמיניסטיות בזיקנה, קולות של נשים זקנות וחשיבה מחודשת גם על המילה זקנה (אישיו פמיניסטי בפני עצמו).
לכל אורך הכנס היה דיון מורכב המתייחס למופעי הזיקנה הכוללים פנים לכאן ולכאן, העובדה שאני מרגישה בלתי ניראת, ביחד עם גילנות חברתית וקשיים ממשיים ביחד עם העובדה שיש לי המון חופש היום, וקבלה, השלמה, לפעמים בשמחה ולפעמים בקושי עם מה שכבר אינו. הבנה של מורכבות הדרך שלנו בעולם שהיא תלויות גורמים חיצוניים כגזע ומעמד וגורמים פנימיים כאופי, גנטיקה ותפיסת עולם.
פתחנו בתערוכה מיוחדת שאצרה ד"ר טל דקל ובה יצירות של נשים נהדרות על הזיקנה: נחמה גולן, שולה קשת, חוה ראוכר, אעידה נסרללה, אסתי עלמו וקסלר, תמי בצלאלי, אורה ראובן, דבורה מורג, וסימה לוין. תודה לדניאלה אופן על הסיור הוירטואלי, היתה זו דרך פיוטית ומעוררת מחשבה לפתוח את היום.
את הכנס כולה הנחתה ד"ר חן גרץ-שמואלי בצורה אינטליגנטית, קשובה, במאור פנים ובחן אמיתי, תוך הקפדה על זמנים – כמו כן זכינו לליווי הגרפי המעוררת מחשבה של טל קמיל שאת יצירתה אתן רואות כאן. סרטה של הדס מוטרו עם יעל קפיטולניק העלה את השאלה, האם אנחנו רוצות להקרא נשים זקנות? הדיון רק בתחילתו, אחת הנשים אמרה: "להעלים קמטים זה כמו להעלים את העצמי שלי, את שכבות החיים והניסיון שלי והנכסים שצברת"; ואילו אחרות אמרו שהמילה פוגעת ומקטינה. ערכנו סקר ותוצאותיו: 68% מהמשתתפות מעדיפות שלא להקרא זקנות, בעוד 32% כן רוצות להקרא נשים זקנות. מנחת הכנס חן דיברה על אי יכולתה לענות על השאלה, מחד, כן "זקנה" הוא תואר שקשה לה, ומאידך רוצה היתה שלא יהיה זה כך, שמהלך חברתי, יהפוך את המילה למחמאה. אין ספק שבעצם בחירת המילה יש אתגר רציני!
שתי הרצאות היו לנו לפתיחה: פרופ' ליאת איילון על המפגש שבין גילנות ומינניות, בחנה את יחסי הגומלין מתוך שלושה תחומים: תעשיית היופי, שוק התעסוקה והתחום הדיגיטלי. בכל עת הזכירה לנו בחוכמה לא רק את הגילנות החברתית מהסביבה, אלא גם זו שלנו כלפי עצמנו, תפיסות עצמיות שליליות ומדגימה תפיסות לכאן ולכאן. ד"ר כרמל שליו הוסיפה לדיון מבט פמיניסטי על השלמה, הקבלה והחמלה כלפי הזיקנה. הרצאתה עסקה בגוף, וברשת אינסופית של התייחסויות לזיקנה, להתמודדות עם הקיים, עם ההווה. בניסיון לפגוש את ההזדקנות באהבה, בתשומת לב קשובה, לחבק לחיקנו את עצמנו כפי שאנחנו כאן ועכשיו – בלב פתוח.
בהמשך התפצלנו לשישה חדרי שיח בהם עסקנו בסוגיות באופן אינטימי יותר כשאנחנו מקשיבות לנשים השונות במושבים עם מנחה מתאימה:
1. ד"ר ורדית יצחקי לייבוב עסקה בנשים ופרישה: תיאור התהליך, החששות והתובנה שעלתה חזק ממנו שיש צורך בהערכות מוקדמת לפרישה וגם למה שיבוא לאחריה, אלו יוכלו לקדם חוסן והתארגנות מחדש.
2. תמר בסביץ' עסקה בבני משפחה מטפלות, על השקיפות שלהן בהיותן עובדות הצללים של מערכות הרווחה על התסכול שמערכות הרווחה מסתמכות על קיומן אך לא מתגמלות ברמה הכלכלית והמשפטית (בהחלטות).
3. אסיה איסטושינה עסקה במרירות המעורבת במתיקות, בהשפעות של גזע ומוצא על ההתמודדות. על ההבנה שזו לא רק את שיושבת אלו זו נחלת רבות, ולכן יש חשובות כל כך קבוצות תמיכה ועניין.
4. ד"ר אריאלה בארי בן ישי, עסקה במימדים שונים של בריאות, תוך התייחסות אמיצה לקושי בכל הנוגע לגוף, לזכרון – ביחד עם החשיבות של האינטראקציה היכולת להתמודד ביחד.
5. ד"ר יהודית שפי, עסקה בנס הרגעי, בשינוי מסלול באמצעות סיפורים אישיים של יזמיות ממרחב יזמות 60+, במחשבה על הקיים בדרך לשינוי וגם בחסר ברמת המיקרו והמקרו.
6. ד"ר איריס ברקן העלתה את נושא המיניות בדיון סוער על מיניות בזיקנה, כאחד הנושאים המושתקים ביותר אך ראויים לדיון ולשיח מסקרנים ומעוררים מאד. אומנם לא כתבנו בו את הקמה סוטרה של הזיקנה אך דברנו בכנות ובאומץ ושברנו השתקה.
אז לסיכום:
איך אני פוגשת את הזיקנה שלי? מהכנס עלה שאני לא פוגשת אותה לבד, אני פוגשת אותה באמצעות שיחה, מתוך רצון לייצר שיח גלוי ומכבד שיהיה באינטראקציה עם נשים זקנות נוספות, נשים שביחד יכולות לפתח, לחפש עוד משמעות ולהתעצם, לתמוך, לבכות ולצחוק.
כן, נשים מזדקנות אחרת, לא רק שיש פער של ארבע שנים בתוחלת חיים, אלא שהשנים ובפרט האחרונות עוברות אחרת, המדדים קשים יותר: עוני, מחלות כרוניות ובדידות. ועדיין ניסינו בכנס לשלב בין הניסיון שלא לטייח, להתייחס, לגילנות החברתית הדוחקת אותן החוצה להיותן בלתי ניראות, להיבטים שונים של זיקנה שהם קשים מבחינה גופנית ומנטלית ובפרט בימי קורונה (כמו שאמרה אחת המשתתפות: "התברר לי שאני גם זקנה וגם חולה במחלות רקע") – אבל מאידך להתייחס באופן מיטיב לזיקנה, להוביל שינוי ולחשוב גם על ההזדמנויות ביחס לנשים זקנות. להעלות חוויות לסדר היום הציבורי שיסייעו ביצירת משמעות, תקווה.
והנה הגענו לשלב התודות, באמת מכל הלב, לאסופה של נשים נהדרות שהיו מאחורי הקלעים: בנשים לגופן ניצחה מיכל אורן על התזמורת של: דנה וינברג ,נאוה ברוורמן, רותי טנדלר, מיתי ויינבך, טל תמיר וגלי קובו ; ושותפות נהדרות גם באשל: נעמי קרן, ליאת סיקרון ובצוות הטכני: יעל טולדנו ומירית קארו.
ופנינו לאן? מבחינתנו זה היה אחד הצעדים הראשונים בדרך למהפכה של ממש.
נשמח לשמוע מכן, איך היה והאם תהיו מעוניינות לקחת חלק בעבודה בהמשך על הנושא, בקבוצות עבודה שונות. לסייע לנו במציאת הקול הזה בתוך העצמי שנותן נחמה ותקווה ואיתו להוביל הלאה את הבשורה.
