התסמונת המטבולית

התסמונת המטבולית היא כינוי לאוסף של גורמי סיכון לאירועי לב ומוח, הנגרמים מפגיעה בכלי הדם: השמנה מרכזית, עודף כולסטרול וטריגליצרידים, יתר לחץ דם, תנגודת לאינסולין וסוכרת. שכיחות התסמונת המטבולית הולכת וגוברת עם הגיל. עד סוף העשור החמישי לחיים התסמונת שכיחה יותר בקרב גברים, אך בגילאים מאוחרים יותר  הולכת ועולה שכיחות התסמונת בקרב נשים. לתסמונת המטבולית גורמים גנטיים שאינם ניתנים לשינוי, אך גם גורמים שאפשר לטפל בהם ואף למנעם.

 עודף משקל ו"השמנה מרכזית"

עודף משקל מוגדר באוכלוסיות שונות בצורה שונה. מבחינה רפואית המשקל התקין תלוי בגובה הנבדק; עודף משקל מוגדר באמצעות מדד BMI (Body Mass Index), המחושב על פי היחס בין משקל הגוף בקילוגרמים לגובה במטרים בריבוע (למשל, בעבור אשה בגובה 1.60 מטר השוקלת 55 ק"ג החישוב הוא 55 לחלק ב-1.6X1.6, והתוצאה היא 21.48). משקל תקין מוגדר באמצעות ערך BMI בתחום שבין 19 ל-25. ערך BMI נמוך מ-19 מצביע על תת-משקל ואילו BMI גבוה מ-25 מצביע על עודף משקל. ערך BMI העולה על 30 מוגדר כהשמנת יתר, והעולה על 40 – כהשמנת יתר חולנית (morbid obesity). בבדיקת התסמונת המטבולית לא מתייחסים ל-BMI אלא להיקף מותניים, מכיוון שגורם הסיכון העיקרי למחלות לב וכלי דם הוא "השמנה מרכזית" ("השמנת תפוח"), שבה עיקר השומן מתרכז באזור הבטן. השמנה כזו נחשבת להשמנה "גברית". לעומת זאת, אצל נשים נפוצה יותר השמנה באזור האגן והירכיים ("השמנת אגס") שחסרונותיה רבים אך היא אינה נחשבת לחלק מהתסמונת המטבולית. היקף המותניים הרצוי לנשים הוא עד 88 ס"מ (לגברים עד 102 ס"מ).

לפי נתוני דוח בנושא השמנת יתר שהוגש לכנסת (קין 2004) ככלל, שיעורי השמנת היתר בקרב נשים הם גבוהים, אף שאצל גברים שיעורי עודף המשקל גבוהים יותר. כמו כן, נמצא קשר בין השמנת יתר למעמד סוציו-אקונומי: שיעורי השמנת היתר גבוהים יותר בקרב אוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך.

בשנת 2004 נערך מחקר בנושא השמנת יתר בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, בשיתוף מומחים ממכון וינגייט. מתוצאות המחקר עולה כי שיעורי השמנת היתר הגבוהים ביותר הם בקרב נשים בנות 55–65. כאשר נבחנו שיעורי השמנת היתר ביחס לקו העוני, נמצא כי, הן נשים והן גברים הנמצאים מתחת לקו העוני, סובלים יותר מהשמנת יתר, יחסית לנשים וגברים הנמצאים מעל קו העוני. כאשר נבדק הקשר בין מספר שנות הלימוד לבין שיעורי השמנת יתר, נמצא כי שיעור הנשים והגברים הסובלים מהשמנת יתר קטן עם העלייה במספר שנות הלימוד.

יתר לחץ דם

הדם זורם בגופנו במערכת צינורות סגורה, הנקראת מחזור הדם. זרם הדם נושא תאים שונים וחומרי מזון החשובים לתפקודו התקין של הגוף, וכן חומרי פסולת שונים המפונים מן הגוף. הלב הוא המניע את הדם במערכת צינורות זו, בדרך של כיווץ והרפיה של חלליו השונים; אך הלב גם תלוי באספקת דם שוטפת לצורך תפקודו.

לחץ הדם הוא למעשה הלחץ הנמדד בכלי הדם השונים. לחץ הדם מבוטא תמיד בשני ערכים: הערך הגבוה יותר מכונה "לחץ דם סיסטולי" ונמדד בזמן שיא התכווצות הלב (סיסטולה), ואילו הערך הנמוך מכונה "לחץ דם דיאסטולי" ונמדד בעת הרפיית שריר הלב (דיאסטולה).

לחץ הדם מושפע מקצב התכווצות הלב ומעוצמתה מצד אחד וממידת התנגדות כלי הדם מן הצד האחר. לחץ דם גבוה מופיע באופן טבעי בזמן התרגשות, כעס, פעילות גופנית מאומצת וכדומה. יתר לחץ דם הוא מצב שבו לחץ הדם גבוה באופן בלתי פוסק גם בזמן מנוחה. לחץ דם תקין מוגדר כלחץ דם הנמוך מ-120/80, ואילו יתר לחץ דם מוגדר כלחץ דם העולה על 140/90.

בחיי היומיום אי אפשר להרגיש בלחץ דם גבוה, אלא אם הוא גבוה מאוד. כאשר הלחץ בכלי הדם הוא גבוה, על הלב להשקיע מאמץ רב יותר כדי להזרים את הדם,  ובשל כך נגרמת התעבות דופן שריר הלב. הפעילות המוגברת של הלב גורמת לצורך להגביר את זרימת דם אל הלב עצמו, אך התעבות הדופן פוגעת ביכולתו של הלב לקבל אספקת דם טובה. כתוצאה מכך  מתפתחת אי-ספיקת לב.

כלי דם החשופים באופן רציף לזרם בלחץ גבוה ניזוקים, ובשל כך נפגעת אספקת הדם התקינה לאיברים שונים בגוף. האיברים הנפגעים בשכיחות הגבוהה ביותר הם העיניים, הכליות, הלב והמוח.

מחלת יתר לחץ דם נקראת "הרוצח השקט", בשל הנזקים הרבים שגורם יתר לחץ דם ומכיוון שאי אפשר לחוש בו בחיי היומיום. בשל כך חשוב ביותר להקפיד על מדידה תקופתית של לחץ הדם על ידי הרופא/ה המטפל/ת. במקרים שבהם לחץ הדם הנמדד במרפאה משקף את התרגשותנו בעת הבדיקה ("תסמונת החלוק הלבן"), אפשר למדוד את לחץ הדם בבית או לבצע "הולטר לחץ דם" – מדידת לחץ דם רציפה במשך 24 שעות (או יותר, לפי הצורך).

מדידת לחץ דם צריכה להיעשות בישיבה, לאחר מנוחה קצרה, לא מיד אחרי שתיית קפה או עישון סיגריה (שניהם מעלים את לחץ הדם); בעת המדידה, הרצועה המקיפה את הזרוע צריכה להימצא בגובה הלב. נשים עם עודף משקל ניכר או נשים קטנות במיוחד, צריכות לוודא בעזרת אנשי הצוות רפואי שהרצועה המקיפה את הזרוע מתאימה להן (יש מספר גדלים) כדי שהמדידה תהיה אמינה.

הטיפול ביתר לחץ דם נעשה בשני מישורים:

1. שינוי אורחות חיים – תזונה נכונה, הפחתת צריכת נתרן (מלח), פעילות גופנית סדירה, ירידה במשקל, הפחתת מתח ולחץ.
2. טיפול תרופתי באמצעות תרופות הפועלות במגוון מנגנונים – הרחבת כלי דם, שיתון, האטת קצב הלב ועוד.

עודף שומנים בדם

שומן הוא אחד מאבות המזון והוא מרכיב חשוב בגופנו. השומן המסכן אותנו הוא השומן הנישא בזרם הדם. השומן שאנו אוכלים מגיע אל זרם הדם ומשם אל הכבד. בכבד מיוצרות בועיות שומן זעירות, הנקראות ליפופרוטאינים (ליפו = שומן, פרוטאין = חלבון). יש סוגים שונים של ליפופרוטאינים, והחשובים לענייננו הם שניים:

LDL (Low Density Lipoprotein) – המוכר גם ככולסטרול ה"רע".

HDL (Lipoprotein High Density) – המוכר גם ככולסטרול ה"טוב".

חלק מהשומנים נותר בצורת שרשראות שומן מחוברות זו לזו (טריגליצרידים).

ריכוז גבוה מדי של שרשראות שומן (טריגליצרידים) וכולסטרול "רע" גורם להצטברות שומנים על דפנות כלי הדם, היצרות כלי הדם ופגיעה בזרימת הדם התקינה דרך כלי הדם. הכולסטרול "הטוב" פועל לשיפור ספיגת הכולסטרול "הרע" מתוך כלי הדם. ריכוזו של הכולסטרול "הטוב" בדם צריך להיות יותר מ-50 מ"ג-אחוז (מ"ג ל-100 מ"ל) אצל נשים ויותר מ-40 מ"ג-אחוז אצל גברים.

אצל א/נשים עם גורמי סיכון נוספים למחלות לב וכלי דם, כדוגמת סוכרת, יתר לחץ דם והשמנת יתר, הערכים המומלצים נמוכים יותר.

הטיפול בעודף שומנים בדם נעשה בשני מישורים:

1. שינוי אורח החיים – מעבר לתזונה עתירה בסיבים, הפחתה בצריכת שומן טראנס (הנמצא במוצרים כגון מרגרינה, חטיפים שונים, בורקס ומוצרי מזון קפואים), צריכה של שומן חד בלתי רווי (כגון שמן קנולה, שמן זית, אבוקדו) ושל אומגה 3 (בדגי הים הצפוני, באגוזי מלך), פעילות גופנית ותוספת סידן (חשוב בעיקר לנשים).
2. טיפול תרופתי לעיכוב ייצור הכולסטרול בגוף ולהפחתת רמת שרשראות השומן.

סוכרת ותנגודת לאינסולין

תאי הגוף משתמשים בסוכר כמקור אנרגיה. במצב של בריאות תקינה, הלבלב (הנמצא בסמוך לקיבה) מייצר אינסולין, המסייע לגוף לנצל את הסוכר לצרכיו ולאגור אותו לשעת הצורך, ושומר על רמה תקינה של סוכר בדם. סוכרת היא מצב שבו יש לגוף קושי לספוג סוכר מן הדם אל תאי הגוף. א/נשים הסובלים מסוכרת אינם מייצרים מספיק אינסולין, אינם יכולים להשתמש באינסולין שהם מייצרים או סובלים משתי התופעות גם יחד.

סוכרת מופיעה בכ- 8%-6% מכלל האוכלוסייה; עם העלייה בגיל הולכת שכיחותה ועולה עד 15% מכלל האוכלוסייה. לפי נתוני האגודה הישראלית לסוכרת יש בארץ כ-400,000 חולי סוכרת מאובחנים ועוד כ-200,000 חולים שאינם מאובחנים.

סוגי סוכרת

מקובל להבחין בין שני סוגים של סוכרת:

סוכרת מסוג 1

מחלה זו כונתה בעבר "סוכרת תלוית אינסולין" או "סוכרת נעורים". סוג זה של סוכרת נגרם מהרס תאי הלבלב המייצרים אינסולין (הרס הנגרם על ידי מערכת החיסון של הגוף). היעדר כמות מספקת של אינסולין בגוף גורם לחוסר היכולת של הגוף לשלוט ברמות הסוכר בדם.

לרוב, סוכרת מסוג 1 מתפתחת אצל ילדים, אולם קיים גם מספר קטן של מבוגרים הלוקים בה. הסיבה להתפתחות המחלה אינה ידועה, אך לתורשה, זיהומים וירליים ותגובת מערכת החיסון יש השפעה על הופעתה. הטיפול בסוג זה של סוכרת נעשה באמצעות הזרקת אינסולין באופן קבוע. במקרים מסוימים אפשר לטפל במחלה גם בדרך של השתלת לבלב.

סוכרת מסוג 2

מחלה זו כונתה בעבר "סוכרת שאינה תלוית אינסולין" או "סוכרת מבוגרים". זוהי הצורה השכיחה ביותר של המחלה (95% ממקרי הסוכרת). בסוכרת מסוג זה הלבלב ממשיך אמנם להפריש אינסולין, אך מסיבות שונות הרקמות והאיברים אינם מגיבים להשפעות האינסולין (תנגודת לאינסולין). עם התקדמות המחלה, תיתכן ירידה בייצור האינסולין על ידי הלבלב.

גורמי הסיכון לסוכרת מסוג 2 הם היסטוריה משפחתית של המחלה, השמנת יתר (BMI מעל 30) והיעדר פעילות גופנית. נשים וגברים סובלים משיעורים דומים של סוכרת; נשים וגברים בעלי רמות הכנסה או השכלה נמוכות יותר נמצאו כבעלי סיכון גבוה יותר ללקות במחלה זו, כפי הנראה בשל הנגישות המופחתת למזון בריא, מתקני פעילות גופנית, מידע וביטוח רפואי מקיף יותר; הסיכון לסבול מהמחלה עולה עם הגיל, וגובר מגיל 45 ומעלה.

בשנת 2004 התבצע בישראל סקר בריאות לאומי של המרכז לבקרת מחלות. 5.2% מהנשים שנשאלו במסגרת הסקר דיווחו כי אובחנו אי פעם כלוקות בסוכרת.

כמעט בכל קבוצות הגיל (למעט בנות 21–34), אחוז הנשים הערביות המדווחות על סוכרת גבוה מזה של היהודיות. לאחר תקנון הגיל עולה כי שיעור חולות הסוכרת בקרב נשים ערביות, העומד על 12.1 אחוזים, גבוה פי 2.6 מאשר בקרב נשים יהודיות.

בכלל האוכלוסייה, אחוז המדווחות על סוכרת גבוה פי 2.5 בקבוצת הגיל 55–64 (12.4%) מאשר בקבוצת הגיל 54–55 (5%).

גורם הסיכון העיקרי לסוכרת הוא השמנת יתר. 90% מהסובלים מסוכרת מסוג 2 סובלים מהשמנת יתר.

קיימים שני מצבים נוספים של סוכרת:

טרום-סוכרת (או סוכרת סמויה)

מונח זה מתאר נטייה לרמות סוכר גבוהות מהרגיל בדם בזמנים מסוימים (אחרי ארוחות או אחרי צריכה של גלוקוז בכמות מסוימת), אך לא מצב של סוכרת ממש. רמה תקינה של סוכר בדם מוגדרת כנמוכה מ-100 מ"ג-אחוז (מ"ג ב-100 מ"ל) בזמן צום; מצב של סוכרת מוגדר כרמת סוכר בדם העולה על 126 מ"ג-אחוז בזמן צום, והמתקבלת בשתי בדיקות. ערכים הנעים בין 100 ל-126 מ"ג-אחוז מעידים על טרום-סוכרת. קיומם של מדדי טרום-סוכרת מצביע על סיכון גבוה לפתח סוכרת סוג 2 בעתיד.

בישראל חיים כ-500,000 איש במצב של סוכרת גבולית או סמויה. הם אינם מוגדרים כחולי סוכרת ואינם מטופלים. על פי הסטטיסטיקה, כשליש מהם יפתחו סוכרת גלויה בתוך עשר שנים, שליש יישארו במצב של סוכרת סמויה ושליש יבריאו.

סוכרת היריון (GDM)

מונח זה מתאר רמות סוכר גבוהות בדם במהלך היריון. כל אשה בהיריון אמורה להיבדק לאבחון סוכרת בשבועות 26 עד 28 להיריון. מי מאיתנו שסובלות מעודף משקל רב, שילדו בעבר תינוק ששקל יותר מ-4 ק"ג בלידתו  או שיש לנו קרובי משפחה מדרגה ראשונה הסובלים מסוכרת (היסטוריה משפחתית), עלולה להימצא בקבוצת סיכון למחלה זו.

סוכרת היריון מופיעה אצל כ-2.5% מהנשים ההרות. ברוב המקרים, רמת הסוכר בדם לאחר הלידה חוזרת לנורמה, אך מי מאיתנו שסבלו מסוכרת במהלך ההיריון, נמצאות בסיכון גבוה יותר ללקות בסוכרת מסוג 2 בשלב מאוחר יותר בחיינו. כאשר נשים הסובלות מסוכרת (מסוג 1 או 2) נכנסות להיריון, אין הסוכרת שלהן נחשבת לסוכרת היריון. אם אנו סובלות מסוכרת, חשוב שנשלוט במחלה לפני ההיריון ובמהלכו, כדי להקטין את הסכנה למומים בעובר.