הגוף הנשי בתרבות המערבית הוא מקור לחוסר נחת הדורש תחזוק תמידי ושיפוץ. ובכל זאת, מה קורה כשהגוף שונה באופן מהותי מאידיאל היופי המקובל?
צלקות, כוויות, עיוותים, איברים קטועים, חוסר פרופורציות, היעדר שליטה על חלקי גוף ואביזרי עזר המוצמדים לגוף (כקביים או כסא גלגלים) נתפסים בתרבותנו כלא אסתטיים בעליל. נשים שלגופן מרכיב חזותי חריג, מתקשות לגבש דימוי גוף חיובי בשל הפנמת העמדה החברתית השלטת.
"לי תמיד יהיה קשה להסתכל על עצמי עירומה. זה כל החיים שלי יהיה ככה, כי מה, אפשר לאהוב את זה? אפשר לחשוב שזה יפה? אפשר לקבל את זה, אבל הטראומה היא בעין."
אשה קטועת רגל
דימוי גוף אינו גורל המוכרע מראש אלא תפיסה אישית ותרבותית הנתונה למשא מתן של אשה עם הסביבה ועם עצמה. כשערכן של נשים נקבע במידה רבה על פי קנה המידה של יופי, כלל הנשים נפגעות, ועל אחת כמה וכמה נשים עם גוף חריג. פתרון מהותי לא יסתפק בהסטת תשומת הלב לסולמות דירוג אחרים, המיוחסים חברתית לגברים, כרמת אינטליגנציה והצלחה תעסוקתית. האלטרנטיבה הרדיקלית שאני מציעה היא השתחררות הנשים מחרדת הגוף על ידי היפוך הסדר הקיים – כלומר, האפשרות לראות בחריגות גורם חיובי ומעצים. ההצעה הלא שגרתית הזו מתבססת על ההנחה כי בחריגות גופנית טמון כוח. צפייה בגוף לא סטנדרטי מעוררת פעמים רבות רגשות עזים, כגון פליאה, סקרנות ופחד, והיכן שיש פחד ישנו גם כוח. כל עוד נתבייש להציג מה שנחשב כחוסר אסתטיות או כיעור, הפוטנציאל החתרני שבשונות יתפוגג מבלי שנוצל.
"אני לא יכולה להגיד שאני שונאת את הגוף שלי, אבל אוהבת אותו? לא יודעת אם זאת ההגדרה … הסתגלתי להיות שלמה איתו. זה כמו שתשאל אדם שמן אם הוא אוהב להיות שמן… כל אחד נולד עם מה שהוא נולד."
אשה בעלת עיוות עצמות וגוף משותק
חריגות גופנית, גלויה לעין, גוררת תגובות חברתיות, כנעיצת מבטים, חוסר נוחות והתרחקות. הרתיעה משונות גופנית מתבטאת גם ברמה הציבורית-ממסדית כדוגמת חוסר נגישות ארכיטקטונית, אפליה בתעסוקה והפנייה למסגרות חינוך ודיור נפרדות. במטרה להימנע מיחס פוגעני, נשים בעלות שונות גופנית מסתירות לעיתים את האלמנט המוגדר כלא אסתטי.
"חשוב להבין שאנחנו קבוצה ייחודית. לגבר אין בעיה עם הנכות החיצונית. אני מצולקת לגמרי בשתי הרגליים. באופן אישי אין לי בעיה להסתובב עם בגד ים כי אני לא עושה חשבון, אבל רוב הנשים מתביישות לחשוף צלקת אחת. אשה שחושפת צלקת כאילו מכריזה על מגרעותיה. אין מה לעשות, מצפים ממנה להיות יפה כל הזמן."
אשה המצולקת ברגליה
"אני מסתירה באובססיה את כל החבישות שיש לי ברגליים. את רואה את התחבושות בכף הרגל? אני לא מסוגלת ללבוש חצאיות ושיראו אותן."
אשה עם מחלת פרקים
אפשרות אחרת העומדת בפני נשים עם גוף אחר, היא להדגיש אזורים בגופן העונים על אידיאל היופי, להפגין גוף אטרקטיבי ונשי, באמצעות בגדים מחמיאים, קוסמטיקה וטיפוח.
"בעבר התאפרתי רק בפורים, אז הרגשתי שמותר לי להפגין מיניות ואף אחד לא ירים גבה… אני התחפשתי לנשית. במסיבת הסיום של התיכון החלטתי שדי, היום אני דופקת הופעה! קניתי שמלה שחורה עם צווארון וי רחב, התאפרתי ונעלתי נעלי פלטפורמה שחורות. סופסוף התלבשתי בהתאם לגילי ונראיתי נהדר."
אשה נמוכת קומה
דימוי גוף הוא לא דבר קבוע אלא תפיסה עצמית משתנה התלויה בגורמים רבים, כיחס הסביבה ועמדות תרבותיות משתנות. נשים עם ייחודיות גופנית, הרוצות לפתח דימוי גוף חיובי, עשויות לגלות בגופן יופי על ידי בדיקה אישית שלהן את חזותן החיצונית. מראה ותמונות בהן אשה רואה את עצמה, מאפשרות לנשים לבחון את גופן מחדש ובמידה מסוימת להתעמת עם מוסכמות היופי, המגדירות אותן כלא אסתטיות.
"יום אחד החלטתי שאני חייבת להרים את הדימוי העצמי שלי מהקרשים. כל יום הייתי עומדת מול המראה והייתי אומרת לעצמי: 'בוקר טוב, מירי. את יודעת שאת יפה?' בן אדם צריך לומר זאת לעצמו כל יום. הרגשתי שטוב שאני אומרת את זה, אבל הרגשתי שאני צריכה גם להאמין ולא רק לומר זאת. ואני התחלתי להאמין."
אשה המשתמשת בקביים
"בדיוק עכשיו ביקשתי מחברה שלי שתצלם אותי בעירום, כי אני רוצה להסתכל על התמונות האלה כל הזמן, לתלות אותן מעל המיטה שלי ולחיות איתן."
אשה קטועת רגל
נילי ברויאר, 2011: אחראית מרכז ידע והכשרות, 'אלין – בית נועם', M.A בלימודי תרבות
לקריאה נוספת, ראו הספר נשים לגופן, 2011. טל תמיר (עורכת). בן שמן: הוצאת מודן.
