התייתמתי מאבי בגיל חמש וחצי. אבא צביקה שלי נפל במלחמת ששת הימים. הוא היה קצין בגולני וקיבל צל"ש במותו מכיוון שנפל בעודו מנסה לחלץ פצועים מתל פאחר שברמת הגולן. צלף סורי ירה בראשו. אמי הייתה אלמנה צעירה בת עשרים ושבע, אלמנת צה"ל. לימים התחתנתי עם צביקה. צביקה שלי היה קטוע יד. פצוע מלחמת יום כיפור, ואני זוכרת את המחשבה הברורה שעברה במוחי – אני לא אהיה אלמנת צה"ל כמו אמי, מכיוון שכאשר גברים אחרים ילכו למלחמה, צביקה שלי יישאר איתי ועם ילדינו.
במאי 1997, למחרת יום הולדת ארבע בגן של בתנו הצעירה גילי, צביקה קיבל דום לב ומת בעודו מתאמן לטריאתלון השכונתי. כעבור זמן מה הוכרתי כאלמנת צה"ל. מותו של צביקה נקשר לפציעתו הקשה במלחמת יום כיפור, עשרים וארבע שנים קודם לכן. וכך, כמו אמי, מצאתי את עצמי מגדלת לבד את שלושת ילדינו המשותפים והאהובים ומתמודדת עם האתגר של לבנות את הזוגיות המתמשכת הבוגרת השנייה שלי.
בעבודתי אני מטפלת בזוגות. אני עובדת עם זוגות נשואים על הקשיים השונים שהחיים והם מזמנים לעצמם. דרך ניסיונם וניסיוני האישי אני מנסה לגבש לעצמי הבנות עמוקות על מהו הדבר הזה, מהו הקסם הזה, שמביא זוגות לחיות הרבה שנים ביחד באושר ובסיפוק. מהו הדבר הזה שמוליד כבוד, רגישות ואהבה מתמשכת לאורך שנים. מהו הדבר הזה שמאפשר להם להתפתח באופן אישי ולהגיע להישגים אישיים לצד הזוגיות המתפתחת. פעמים רבות ניסיתי להגדיר וללמד את הקסם הקיים בקרב חלק מהזוגות, שהופך אותם למצליחים בזוגיותם. בתקופות שונות של חיי תשובותי משתנות.
העובדות מראות שחלק גדול מהזוגות שהתחילו את דרכם באהבה גדולה יאבדו בשלב כלשהו את תחושת הביטחון, האינטימיות והקרבה שלהם. בני זוג אלה ימצאו עצמם מרוחקים זה מזה ויחיו בתחושה של ניכור וזרות, או במעגל אינסופי של מריבות וּויכוחים בלתי פוסקים.
הכמיהה לקשר קשורה גם לפחד הלא-מודע שלנו לאבד אותו באמצעות דחייה, ביקורת, ניתוק או מוות. בזוגיות טובה יש חוויה של הכלה, שבה בני הזוג לומדים להקשיב, להבין ולהיות אמפתיים באמת לכל תסכול, חוויה, כמיהה או קושי. הכלה המאפשרת יצירה של תחושת ביטחון אמיתי ונותנת לנו הזדמנות להיות אנחנו, על כל תחושותינו. דרך היכולת לאהוב ולקבל את בן הזוג ושימור האהבה אנו לומדים לאהוב את עצמנו, גם בחלקים שקשה לנו לקבל בעצמנו, חלקים שאותם הכחשנו בילדותנו.
בזוגיות טובה, בני הזוג מוכנים להסתכן בלדבר באמת זה עם זה. הם הצליחו לפתח לאורך השנים כישורי תקשורת טובים. הם פיתחו לאורך השנים כישורי פתרון בעיות, כך שהם אינם חוששים להביע אי הסכמות ואינם מפרשים את המריבה כמסוכנת ליחסים ביניהם. במילים אחרות, הם יודעים לריב נכון. זוגיות כזו נותנת מרחב הן להתפתחות האישית והן להתפתחות המשותפת. בני הזוג מעודדים זה את זה למצות את הכישורים והשאיפות שלהם, לצד הקִרבה והאחדות המשפחתית.
בנוסף, אהבה, משיכה פיזית ופעילויות משותפות יעשירו את הזוגיות, יסייעו בפתרון קונפליקטים ויקבעו אם בני זוג יצליחו להישאר מסופקים לאורך זמן. מאמץ משותף ומחייב יאפשר שינוי ודינאמיות בקשר בצורה שתשמר אותו חיוני ואוהב, ובכך יתרונו.
המילים נשמעות מרוחקות. הן מתקשות לפענח את הצופן הנסתר שאני מתלבטת ומתחבטת בו ועם זאת מכירה בכוח העצום שלו – הכוח של זוגיות שיש בה קבלת האחר, ובעיקר את היכולת לקבל את עצמי באהבה ובחמלה.
טל שפיר, פסיכותרפיה, M.S.W, טיפול פרטני וזוגי בקליניקה פרטית
