הכרתי את גלעד לפני עשרים ושתיים שנה. בשלב מוקדם מאוד הבנתי שזה קשר לחיים. זכור לי בחדות רגע אחד, כשהייתי בערך בת עשרים והרגשתי שזהו זה, נפל דבר, קופידון ירה את החץ בלב ואני לא ארצה לוותר על הקשר עם גלעד לעולמים. הרגע הזה רחוק מאוד מנגינת כינורות ותרועת חצוצרות, ולא פשוט לי לחלוק אותו ברבים. היינו אז בטיול למזרח אחרי צבא, בטרק בהרי נפאל, בשלג. עד כאן נשמע בסדר – פסגות הרים מושלגות הן רקע הולם להחלטות אהבה. העניין הוא שכמו שקורה לא מעט בטיולים למזרח, חטפתי שם קלקול קיבה, ואי שם בשלג נאלצתי לכרוע כמו קדמונית ולשלשל פחות או יותר את כל מה שנכנס אל קרבי מתחילת הטרק. כאב לי, וכבת לתרבות המערבית הרגשתי גם גועל עצמי, תחושת השפלה על בגידת הגוף ותעתועי הקיבה, וכל זאת בהרי נפאל, הרחוקים שנות דור מנוחות האסלה והקרמיקה.
גלעד בא איתי. הוא החזיק לי את היד. היינו אז פחות משנתיים יחד והתביישתי ממנו. בעיקר פחדתי שאעורר בו דחייה, אחרי הכל לא ממש סקסי לראות את החברה שלך משלשלת את הנשמה שלה על ראש ההר. אבל גלעד הרגיע אותי. אני לא זוכרת מה הוא אמר, אבל אני זוכרת את הנוכחות שלו, ובעיקר את התובנה שהיכתה בי בפתאומיות, כמו קרן מסנוורת – שומדבר שקשור בי לא מגעיל אותו. הוא אוהב אותי. אני לא אגעיל אותו אף פעם. רחוק כל כך מהבית, בכפור, בתנוחה הכי פחות מעוררת שיש, הרגשתי עטופה באהבה לא מותנית והכל הפך לקל יותר, אפילו כאב הבטן.
לצד החדשות הטובות, התברר שיש גם לא מעט קושי. כמו כל דבר, גם הביטחון הראשוני הנכסף הגיע עם תג מחיר. ככל שהביטחון בקשר עולה, הרומנטיקה והתשוקה, שתי הלהבות שעליהן מתבשלת אהבה חדשה, דועכות. אפשר ורצוי להיאבק בנוסחה האכזרית הזאת, כדאי לצאת לחופשות זוגיות, לפנות זמן אחד לשני, להשקיע בקשר הזוגי, ליזום דרכים יצירתיות להיות ביחד. אבל בסופו של דבר ישנם יחסי גומלין בין פרפורי הלב לתחושת היציבות – האחד בא על חשבון האחר.
אין לי פתרון קסמים ואין לי מוצא מהדילמה הבסיסית הזאת. אני אמא, אשה, סופרת, פסיכולוגית, בת למעלה מארבעים ועדיין שוקדת לחבר בין החלקים השונים שלי. בנקודת הזמן הנוכחית אני כבר מבינה שהמאמץ לחבר בין הכוס לרחם לא הסתיים ולמעשה לא יסתיים לעולם. החיבור בין השניים הוא עבודה לחיים.
ד"ר אריאל להמן, פסיכולוגית ארגונית וסופרת
