סרט על נושא ההטרדות המיניות ברחוב עורר סערה בבלגיה. הבמאית, סופי פטרס, מאסה ביחס שסבלה ברחוב, והשתמשה בכלי שהיה לה – עדשת מצלמה – כדי לנסות ולהילחם בתופעה שהפכה עבורה את הרחוב למקום בלתי נסבל. בסרט, שנקרא בפשטות "אישה ברחוב" אפשר לשמוע מילים כמו "זונה", ו"כלבה" נזרקות לעברה, במקביל להצעות לבוא לבית מלון. בעקבות הסרט, הודיעה עיריית בריסל על תקנות חדשות שנועדו להילחם בתופעה – המטרידים ייקנסו. עם או בלי קשר, באיחוד האירופי נכתבה אמנה שמנסה להתוות מדיניות נגד אלימות מינית. בין היתר, כל מדינה שחותמת על האמנה (עד כה היו 18 כאלה) תידרש לחוקק חוקים נגד מטרידנים . זו אמנה מהפכנית העשויה להוות פתח לשיפור בביטחונן האישי של נשים בכל רחבי אירופה.
התפיסה לפיה הטרדה מינית היא מעשה ראוי לגינוי כלל אינה מובנת מאליה. במה עוד לא האשימו את המצדדות בחקיקה נגד הטרדה מינית? בהרס הרומנטיקה, כי אי אפשר לנסות לחזר מבלי שיטפלו עליך האשמות מופרכות, ביצירת אווירה מנוכרת במקומות עבודה על חשבון האווירה המשפחתית והקרובה שיכולה הייתה לשרור בהם, בנזק לנשים, כי "אם תצעקו זאב זאב על כל שטות, בסוף אף אחד לא יקשיב למי שבאמת נפגעות".
יש החושבים שהחקיקה עצמה ראויה, אבל הרעיון של הגדרה סובייקטיבית למהות ההטרדה היא בעייתית בעיניהם . אבל פה, למעשה, שורש הבעיה; אי אפשר לטפל בהצקות האלה, שהופכות, לפעמים, את השהות במרחב הציבורי לסיוט מתמשך, בלי להבין שאין בזה שום דבר רומנטי, ובלי להבין שהמוטרדת היא זו שצריכה להגיד מה מזיק לה, כמה הוא מזיק ולמה. כדי להילחם בהטרדות המיניות, כדי ליצור אווירה שתאפשר מרחב ציבורי בטוח, צריך להבין, קודם כל, שאנחנו קובעות מה מפריע לנו; שאנחנו בעלות הדעה; שצריך להתחשב ברגשות שלנו כשבוחרים איך להתייחס אלינו.
מאוד קל לבלבל בין זה ובין התנגדות לספונטניות שיש בתהליך של חיזור או של סתם אינטראקציה אנושית; אבל זו טעות. בחור ש"מחמיא" לך באופן שבו החמיאו לסופי פטרס, או בחור ששורק לך מרכב, לא באמת מנסה לחזר אחרייך או לגרום לך לתחושה נעימה; אם מישהו מתחיל איתך באופן שמפריע לך, ואת אומרת לו את זה, הוא צריך לשנות את התנהגותו אם הוא באמת מעוניין בך. אם לא, הוא כנראה לא מעוניין בזוגיות או ביחסים שוויוניים. וכן, דברים שונים מפריעים לנשים שונות, והדרך הטובה ביותר לגלות מה מפריע לבחורה שמולך ומה הגבולות שלה זה פשוט לשאול ולהקשיב, כמו שעושים בכל סוג אחר של תקשורת: בודקים זה את תגובותיו של זה ומשנים את ההתנהגות בהתאם למשוב.
הזלזול במה שמרגישה מי שמקבלת מחמאה בוטה שהיא לא חפצה בה, או הצעה שהיא מפרשת כפוגענית, הוא חלק מאותה גישה שלא רואה חשיבות במה שאנחנו חושבות ומרגישות. חלק מגישת ה "אל תעשי מזה עניין" או "זו רק מחמאה", "כל עוד לא נגעו בך אין שום בעיה".
הרבה דברים רעים יכולים להתחיל מדיבור. כמו קללות שגולשות לקטטות שיכולות לגלוש לדקירות, גם אמירה מחפיצה יכולה לגלוש להחפצה מעשית, למגע לא רצוי או לתקיפה. ואין, אין שום דרך לדעת. בטח לא בזמן שאומרים לך או מביטים בך. ולא, זה לא קשור למה שאנחנו לובשות, או לאיך שאנחנו הולכות; זה לא קשור לחיוך שלנו. זה קורה תמיד. זה קורה בכל מקום. זה קורה בלילה ובשעות האור, בשכונות מפוקפקות ובאמצע העיר; זה קורה בעבודה, בצבא, בסופרמרקט ובכל מקום שיש בו אינטראקציה בין אדם אחד לבין אדם אחר שלא רואה בו בן אנוש אוטונומי שראוי לכבוד.
האמנה הזו, שיכולה להיראות אולי כמו ניסיון נואל להכפיף סיטואציה אנושית טבעית לקריטריונים קשוחים ומקובעים, היא למעשה אמירה חשובה בדבר זכותן של נשים לכבוד, או
סתם לחופש להסתובב במרחב הציבורי בתחושה בטוחה, מבלי לספוג הערות והשפלות עשרות פעמים ביום. היא מכירה בכך שיש לנשים בעיות ייחודיות, שהן חוות את העולם אחרת. אבל במקום ה"יאללה יאללה" שאני, לפחות, רגילה לשמוע כשאני מנסה לזרוק את זה לאנשים לפרצוף, היא מנסה לעשות שינוי. על השינוי הזה נצטרך לעבוד קשה והרבה; הרבה יותר קל להכריח מישהו לשלם כסף מאשר לשנות את האופן בו הוא חושב. אבל עכשיו, סוף סוף, יש לנו גב לומר את האמת – זו לא מחמאה וזה לא חיזור, אלא אלימות, ממש כמו כל אלימות אחרת.
ספטמבר 2012 OneLife פורסם באתר
עדכון: בשנת 2014, הפך סרטון של צעירה שצילמה את עצמה עם מצלמת גו-פרו במשך 10 שעות כשהיא משוטטת ברחובות ניו יורק לויראלי. הסרטון מדגים כיצד המרחב הציבורי מהווה עבוד נשים צעירות מרחב של הטרדות מינית. תוך יום אחד הגיע הסרטון לקרוב למליון וחצי צפיות המאששות שוב למרבה הצער, כי התופעה עודנה כאן איתנו.
