"במשך כל הבדיקה עמדו מנהל המחלקה וחברי הצוות הרפואי סביב המיטה כחבר לצים, צחקו והעירו הערות מבזות, משפילות ומעליבות".
ב-19 באוקטובר 2012 פירסם "ישראל היום" במוספו כתבה מאת רן רזניק, על תופעת "השמנופוביה".
"בארה"ב זו תופעה מוכרת. עכשיו מודים גם רופאים בישראל: הסטיגמות השליליות של שמנים חילחלו גם אל האנשים שאמונים על הטיפול בהם. ד"ר אהרון פלשמן, מומחה ברפואת ילדים ובפסיכיאטריה טוען: "רופאים רבים סולדים ממטופלים שמנים". כך גם ד"ר איתן חי-עם, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות: "נראה לי שזה מרגיז את הרופא שהחולה שלו לא עוזר לעצמו" • מחקר שנערך בקרב 300 דיאטניות בארץ גילה: החמלה הראשונית כלפי המטופלים מתחלפת לא פעם בקוצר רוח ולעיתים בתחושת גועל".
הכתבה פורסמה בעקבות תביעה של מטופלת נגד משרד הבריאות ובית החולים וולפסון, על התייחסות פוגענית מצד צוות רפואי, על רקע משקלה. "מסכת העלבונות על חשבונה לא פסקה סביב מיטתה", נטען בכתב התביעה. היא שמעה את אחד הרופאים מכנה אותה 'מכוערת', 'דבה' ו'שמנה' ואומר: 'אין פלא שהיא התחתנה מהר". בכתבה מאוזכרת גם תגובתה של מגישת CBS בארה"ב (ר' פוסט קודם). אך בעוד בארה"ב התופעה כאמור כבר מוכרת, בישראל הדיון הציבורי על יחס בעלי המקצוע לבעלי משקל עודף הוא בחיתוליו, וזוהי תביעה ראשונה מסוגה.
בשיחה בתכניתה של קרן נויבך "סדר יום" ב 24 באוקטובר, דיברו איילת קלטר ורן רזניק על התופעה, בעקבות הכתבה. את ההתייחסות, המבזה לעיתים, הם מסבירים בעיקר כתוצאה של תסכול מצד אנשי רפואה ודיאטה על העובדה שאינם מצליחים "לרפא" את החולים. כדבריה של קלטר, בספרה: "כולנו אנשים אמיתיים": "דיאטה היא הכישלון הכי מצליח".
מדובר בתופעה שאינה מיוחדת לנשים. אולם ככל שהיא קשה לגבר, לאישה היא קשה שבעתיים. אמר איש הרדיו ירון אנוש באותה תכנית: "היותי איש תקשורת רדיו, הופכת את היותי שמן לבעייתית פחות. אני נתפס בעיני העומד מולי כאדם ש"למרות שהוא שמן, הוא בכל זאת מצליח במשהו". גם אם הייתי איש טלביזיה, לצורך העניין, עובדת היותי גבר היתה הופכת את משקלי לסוגיה חשובה פחות. לו הייתי אישה, פעילת ציבור מוצלחת ככל שתהיה, נושא המשקל לא היה נסלח לי".
