"בתוך השגרה הברוכה הזו, אני חולפת בכף ידי על פני בליטה חדשה שהופיעה על שדי הימני. הרגליים מסתמרות אל החרסינה הלבנה, הנשימה נעתקת, שערות הגוף סומרות למרות המים הזורמים ואני חופרת בשד בשתי ידַי, בתחילה בעדינות ובחשש ואחר כך גם בגסות ובכעס, כדי לנסות ולהבין מיהו האורח."
גורמי סיכון ואמצעים להפחתת סיכון
ישנם גורמים שמעלים את הסיכון לסרטן השד בצורה משמעותית וגורמים שמעלים את הסיכון במעט. ישנם גם לא מעט "גורמי סיכון" שמחקרים בודדים מצאו, שאולי מעלים את הסיכון במעט, אך לא הוכחו או לא נבדקו במחקרים נוספים.
גורמי סיכון שאין לנו שליטה עליהם
מין (סרטן השד שכיח הרבה יותר בנשים); גיל (הסיכון לסרטן השד עולה עם הגיל); היסטוריה משפחתית של סרטן השד, כלומר אם, אחות, או בת שאובחנו כלוקות בסרטן שד לפני גיל המעבר (ומשפחה אי אפשר לבחור); גיל צעיר בעת הווסת הראשונה או גיל מאוחר בעת הווסת האחרונה; צפיפות שד גבוהה אחרי גיל המעבר; מוצא אתני (נשים לבנות נמצאות בסיכון רב יותר, ובארץ – נשים ממוצא אשכנזי או ממוצא עיראקי); מוטציה גנטית ב BRCA.
גורמי סיכון שניתן להשפיע עליהם
היעדר פעילות גופנית בגיל הנעורים ובבגרות; לקיחת הורמונים, כולל אסטרוגן ופרוגסטרון בגיל המעבר וכן (DES) Diethylstilbestrol; היעדר היסטוריה של היריון ולידה, או היריון מלא ראשון בגיל מאוחר; שתיית אלכוהול (יותר ממשקה אחד ליום); קרינה באיזור החזה (כולל קרינת רנטגן).
"גורמי סיכון"
נראה כי מרכיבים תזונתיים שונים משפיעים על הסיכון לחלות בסרטן שד, אבל עד כה לא נמצאו להשערה זו הוכחות מחקרית. גם רמות הורמונליות ברחם עצמו משפיעות על הסיכון לסרטן.
רמות אסטרוגן
הקשר המוכח בין אסטרוגן ובין סרטן שד הוא אחת הסיבות לכך שמדענים/ות ופעילים/ות למען הסביבה קראו לאחרונה להעמקת המחקר בנושא מזהמים סביבתיים שונים, שיכולים לחקות את פעילות האסטרוגן הטבעי – והורמוני מין נוספים – או לשבש אותה. אחת התיאוריות היא שחשיפה לאור במהלך שעות הלילה – למשל, בשל עבודת משמרות או פשוט כחלק מהחיים בחברה מתועשת – עלולה להגביר את הסיכון לסרטן שד בגלל הפחתת רמות ההורמון הטבעי מלטונין בגוף, הורמון המעורב בדיכוי תהליכים סרטניים.
סרטן שד משפחתי וגנטי
סרטן שד, בדומה לסרטן מסוגים אחרים, מתפתח בעקבות שינויים שחלים בגנים של תאי רקמת השד. במובן זה, לכל סוגי סרטן השד מרכיב גנטי. אולם "גנטי", אין פירושו בהכרח "תורשתי". רק כ-5-10% מכלל מקרי סרטן השד נזקפים לחובת מרכיב גנטי תורשתי. במילים אחרות, למעלה מ-90% ממקרי סרטן השד נובעים מגורמים שאינם תורשתיים ולעתים קרובות גם אינם ידועים.
בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן השד
בדיקה עצמית של השד
אם נרצה להכיר יותר את השינויים החלים בשדינו, נוכל לבדוק אותם פעם בחודש, מייד לאחר תום המחזור החודשי, כשאינם רכים או תפוחים. למי מאיתנו שהמחזור החודשי שלהן לא סדיר או שכבר אינן מקבלות וסת, מומלץ לבדוק את השדיים בערך באותו זמן כל חודש. טכניקה זו לבדיקת השדיים על מנת למצוא גושים חשודים הומלצה בעבר על ידי אנשי ונשות רפואה רבים מתוך ההנחה שמציאת סרטן בשלב מוקדם יכול להיטיב עם התוצאה. נשים שעורכות בדיקה עצמית באופן סדיר מוצאות יותר גושים ועוברות יותר ביופסיות, אך מרבית מאלו מתגלים כשפירים.
בדיקה קלינית
מאוד מומלץ לעבור בדיקה של השדיים על ידי איש/אשת שרותי בריאות לצד ממוגרמות, למרות שהבדיקה הקלינית לבדה אינה מספיקה על מנת לאבחן סרטן. בזמן הבדיקה יבדקו המטפל/ת את שדייך בזהירות על מנת לבחון שינויים בעור כאשר את יושבת, כאשר את מרימה את זרועותייך מעל לראשך ואז מורידה אותן לצדדים וגם כשאת שוכבת. חשובה לבדיקה זו חשיבות רבה כיוון שלעיתים גושים יכולים להיות מאובחנים רק בתנוחה אחת מכל התנוחות שהוזכרו.
אמצעי אבחון
ממוגרפיה היא צילומי רנטגן (רדיוגרפיות) של החזה הנערכים במכונה מיוחדת על מנת לגלות סרטן שד. הבדיקה אינה מונעת את סרטן השד אלא רק ממפה אזורים סרטניים פוטנציאליים.
קיימים שני סוגים של ממוגרפיות:
- ממוגרפיות לסריקה בודקות נשים ללא שום תסמין של בעיות חזה או הוכחות לסרטן ומאפשרות לגלות סרטן בשלב שבו הטיפול יהיה יעיל יותר.
- ממוגרפיות לאבחון נערכות כאשר ישנו תסמין, כדוגמת גוש שהתגלה, ומתבצעות על מנת לבחון מהו אופיו של גוש זה. ממוגרפיה יכולה לאתר סוגי סרטן שלא ניתן עדיין לחוש במגע. היא משמשת כעין מדריך או מפה עבור מנתחים/ות ויכולה לשמש כנקודת השוואה לממוגרפיות עתידיות וכך לאתר שינוי לאורך זמן. ממוגרפיה אינה כלי אבחוני מושלם. ישנו סיכוי קטן שהיא תחמיץ גוש סרטני קיים, או שתזהה אזורים שפירים כסרטניים. ישנו סיכון (אם כי קטן למדי) שחשיפה לקרינה בעת הממוגרמה תגרום לסרטן. שדיים של נשים צעירות יותר נמצאים בסיכון גבוה יותר לפגיעה מהקרינה מאשר אלה של נשים מבוגרות יותר. התחלת בדיקות שנתיות או תַדירות בגיל מוקדם מגביר את כמות הקרינה אליה אנו נחשפות במהלך חיינו ולכן גם את הסיכון ללקות בסרטן כתוצאה מכך.
על אף כל האמור לעיל, קביעה ודאית לגבי הימצאותו של גוש סרטני יכולה להיעשות רק בעקבות ביופסיה.
אולטרסאונד אבחוני היא שיטה שנעשה בה שימוש רב לאחרונה. בבדיקה זו ניתן להבחין בין גוש מוצק לבין ציסטה וטכניקות אולטרה-סאונד מתקדמות יכולות להתבונן דרך רקמות בלוטתיות דחוסות ולראות מה יש מתחת. בדיקה כזו יכולה לקבוע את קיומה של מאסה נפרדת או להראות אם מדובר בגוש-למחצה.
MRI היא הדמיה המאפשרת לקבוע האם ישנו צורך לבצע ביופסיה באזורים מסוימים. עם זאת, גם הדמיה זו אינה יכולה לספק תשובה מוחלטת באשר למהותו של גוש שנמצא בשדיים.
ביופסיה היא בדיקה שבה מסירים חלק מהגוש, או את כולו, ובוחנים את תאיו תחת מיקרוסקופ. כיום קיימות ארבע שיטות לביופסיה. שיטה זו היא הבטוחה ביותר לאבחון, אבל גם השיטה הפולשנית והמכאיבה ביותר. לחלקנו יהיה חשוב לוודא כי בסיום ההליך נישאר עם צלקת קטנה ככל האפשר ועל כן מומלץ להפנות את תשומת לב הרופא/ה לכך, על מנת לוודא שיקפידו על כך ככל הניתן. , לעיתים ניתן לבצע את החתך לאורכו של קפל קיים, בשוליה של העטרה או מתחת לזרוע, כל זאת בהתחשב במיקומו ובגודלו של הגוש. מראהו של השד לאחר הביופסיה תלוי במידה רבה באורכה ובמיקומה של הצלקת וכן בכמות הרקמה שהוסרה. כל צלקת, שינוי צבע העור, או עיוות צורתו של השד, יטושטש עם חלוף הזמן. הדבר גם משתנה מאישה לאישה. השד בדרך כלל כואב באיזור הביופסיה למספר ימים ואף שבוע, וניכרים בו סימני חבלה.
תוצאות הביופסיה וההתמודדות עימן
תחושות של הלם, חוסר אמון, פחד וכעס הן תחושות נורמליות לחלוטין למי שמגלה כי היא חולה בסרטן השד. למרבה הצער, ההתמודדות עם תחושת הטראומה הראשונית מגיעה בדיוק כשיש צורך למקד את האנרגיה בבחינת אפשרויות הטיפול העומדות בפנייך. הדבר החשוב ביותר לזכור הוא שאבחון סרטן שד אינו מצב חירום. לעשות מה שהרופא/ה מציעים לך יכולה להיות האפשרות האטרקטיבית כשאת זקוקה לטיפול, אבל לא תמיד תוביל לטיפול הטוב ביותר עבורך. על כן מומלץ לפנות לדעה נוספת, גם אם את בוטחת ברופא/ה שלך. ישנם רופאים/ות שלא ימהרו לאמץ טיפולים חדשים עד שירכשו יותר ניסיון בהם. אפילו אם יש לך קשר עם הרופא/ה שלך ואת גרה בעיר קטנה, כדי לשקול לפנות לעיר קרובה בה יש בית חולים אוניברסיטאי, בו ישנה התעדכנות תמידית במחקרים החדשים, נקיטת גישות טיפול קבוצתיות, ולעיתים גם גמישות רבה יותר בשיטות הטיפול של הרופאים/ות. צוות שמערב אונקולוג/ית (מומחים לסרטן), אונקולוג/ית כירורגים, ואונקולוג/ית העוסקים בהקרנות, עשוי להציע שילובים שיתאימו למקרה הספציפי שלך. מרכזים לבריאות האישה יכולים לסייע גם הם במציאת מרכזים לטיפול בסרטן ורופאים/ות מומחים. ישנם מרכזים שמציעים אופציות נוספות, כולל טיפולים ניסיוניים. חשוב לזכור שזה בסדר גמור לקחת כמה שבועות להסתגל לרעיון ולבחון את האפשרויות העומדות בפנייך. בדרך כלל מומלץ לעבור ניתוח שישה עד שמונה שבועות ממועד הביופסיה.
