נכתב ע"י בינה רטנבך
את הבת הבכורה ילדתי בלי מתורגמנית, אמא היתה אתי בלידה, תרגמה תרגום מסונן, ובעלי. זו היתה לידה ראשונה בשבוע 40 פלוס. כל ההריון היה מלווה באי שקט נפשי בגלל הקושי האישי שלי (זה ענין של אופי) וגם התחושה שאני לא מקבלת את כל האינפורמציה. השליש האחרון של ההריון היה מאד קשה ועברתי דברים שלא קיבלתי עליהם מידע. למשל, בזמן צירים יכלו לתת לי הנחיות בטלפון, אבל מה לעשות, אני לא יכולה לשמוע. אז כשכאב לי באתי למיון. תהליך הלידה היה ארוך (22 שעות) כשאני ובעלי מנותקים מהסביבה. היה צורך במישהו נייטרלי, מקצועי. אבל אף אחד מאתנו לא חשב להביא מתורגמנית.
להביא מתורגמנית לחדר לידה זה לא מובן מאליו. לבעלי היתה קשה המחשבה להכניס גורם זר לסיטואציה כל כך אינטימית. יש גם שיקול את מי לקחת. בעבודה שלי אני עושה הרבה הרצאות עם מתורגמניות, אבל לא כל אחת מתאימה. מעבר לכך, מתורגמנים הם חלק מהקהילה שלנו, איך זה ישפיע אחר כך, כשנצטרך לעבוד ביחד? אבל אני התעקשתי. כדי לדעת איפה למקם את עצמי בסיטואציות שונות, אני כל הזמן צריכה לדעת מה קורה מסביב. לדוגמא, בלידה הראשונה היו לי כאבים אדירים אבל התאפקתי כל הזמן שלא לצעוק. בסוף הלידה המיילדת אמרה לי: "תצעקי, תצרחי, תוציאי את הכל". אז אמרתי לה: "אני לא יכולה, ישמעו אותי מסביב". היא אמרה שכולן צורחות מסביב. בלידות הבאות המתורגמנית סיפרה שבחדר זה נולד בן, בחדר אחר היולדת צורחת, ובחדר שלישי לוקחים את היולדת לניתוח קיסרי. מה שקורה מסביב נחשף וזה נותן תחושת רוגע, שאני לא לבד בסיפור הזה, תחושה של ביחד, אחוות נשים. בדיעבד גיליתי גם למשל, שהתינוקת נכנסה לא נכון לתעלת הלידה והתלבטו אם לעשות שאיבת ואקום או מלקחיים. ואז פתחו אותי יותר מדי והיא נולדה עם ראש ארוך, ואני ובעלי מאד נבהלנו. בזמן הלידה לא ידעתי את זה.
בשלושת הלידות קבלתי אפידורל. בכולן הרופא היה גבר ולא אהבתי את זה. בשלב האפידורל צריך להוציא את כולם מהחדר, אז בלידה הראשונה הייתי לבד. הייתי צריכה להוריד את הראש למטה ולאבד קשר עין, כאב לי והרגשתי ממש כמו קורבן. אני יודעת שבשבילם זה ענין של שניות, אבל בשבילי זה לשכב עם הראש למטה, לא שומעת, לא רואה, ושואלת כל הזמן מתי תבוא הדקירה. בלידה השניה, המתורגמנית עמדה מולי וכל הזמן תרגמה מה עושים לי: הוא אומר לך לא לזוז, תספרי אחת שתים שלוש ועכשיו הזריקה. זה היה כל כך פשוט. בלידה הראשונה המרדים אפילו לא שאל אותי מתי אני מרגישה ציר כדי לתת את הזריקה, כמו שהוא היה צריך לעשות. אחרי הלידה, המתורגמנית צריכה לצאת ולהשאיר אותי לחוויה הפרטית, ולכן היה חשוב שהמתורגמנית תהיה רגישה ומבינה.
נשים מדברות על זה (לאו דווקא חרשות) שאין בעלות על הגוף בזמן הלידה, שהן סוג של כלי, הרופאים עושים מה שבא להם, לא מתיעצים ולא שואלים. התחושות שלי היו אפילו יותר מועצמות. נקודת הפתיחה של מאגר הידע של נשים שומעות שונה מזה של נשים חרשות. למשל, יש חומר שמזרז את הלידה ונקרא פיטוצין. זאת מילה שנשים מכירות. אנחנו, הנשים החרשות, לא מכירות את המילה, ובזמן הלידה אין זמן להסביר לך מה זה. בלידה השניה הגעתי מצוידת. אמרתי שלא מוציאים את המתורגמנית מהחדר, שם כבר ידעתי את המקום שלי כאשה דעתנית ומועצמת. בלידה השלישית באתי בשאננות, אמרתי, הראשונה היתה 22 שעות, השניה 13, השלישית תהיה קלה, ואז זה לקח 24 שעות. היו לי שתי משמרות של מתורגמניות. בלידה הזו גם לא הייתי אדון לעצמי. כולם היו שם, רצו כביכול ללדת. בעלי, אמא שלו, אחי וגיסתי, ואני רציתי להיות לבד ולא יכולתי להגיד מילה. הרגשתי סמרטוט, נורא כואבת, לחוצה, כל הזמן התעקשתי שלא יחתכו, בלי תפרים, לא רציתי אפידורל, ובסוף ביקשתי אפידורל אחרי 16-17 שעות. הילד היה בשבוע 38-39 וכנראה לא היה מוכן ללידה. הלידה של האמצעי היתה הקלה ביותר. המיילדות היו סובלניות, מסבירות, שיתפו. היה שם הרבה כבוד לגוף. זו היתה חוויה מאוד חזקה. עד היום אני בקשר הדוק עם המתורגמנית. התרגום בלידה עשה משהו, הוא היה מאוד רגיש והעצים את הקשר שהיה בינינו.
גל רוקניאן, אישה חרשת, מרצה ומנהלת תוכניות מיוחדות במכון לקידום החרש בישראל
בינה רטנבך, MA, נשואה ואם לשניים מהרצליה
לקריאה נוספת, ראו הספר נשים לגופן, 2011. טל תמיר (עורכת). בן שמן: הוצאת מודן.
