אז מה יש לנו בין הרגליים?

הכינויים נעים על הרצף שבין שמות רפואיים, נקיים, לכינויים המשמשים בסיס לקללות מגוונות (עם דגש על בנות המשפחה). המשותף לכולם הוא זרותם, הריחוק והניכור שמרבית הנשים חשות כלפיהם. גבריותה של השפה בולטת גם בנטייה לייחד לאיברי המין הנשיים כינוי גוף זכר (כרחם, שד או פות). סוגיה זו נידונה גם במספר סדנאות שערכנו ועסקו בנושא, ובמהלכן הוצעו גם מילים חדשות כדוגמת: שושה.

ובהפוך על הפוך, מאז ש"התגלתה" המיניות הנשית, עלו גם הציפיות: עכשיו נשים אינן רק "נותנות" אלא גם הן "מזיינות" ומכתירות גברים בתואר "כוסון". לא הצלחנו לשנות את המסגרת ולרוב אנחנו מצטרפות לתחרות, אך לפחות אנו מרגישות לגיטימציה להזדקק ולהתענג על מין. סוף סוף גם לנו ניתנה האפשרות לראות באיבר שלנו משהו מרגש, אולי אפילו לגמגם משהו על עונג עצמי ואוננות או על החשק המפעפע גם בנו, לעיתים, להתייחס לגברים/נשים ככאל אובייקטים מיניים. אליה וקוץ בה, לגילויים אלו אלה יש גם מחיר. כעת אנחנו נתונות תחת מעקב, עלינו בכל פעם "לגמור" ולא לזייף. הציפיות גבוהות, עלינו להגיע לאורגזמה ואף למולטי למולטי-אורגזמה ולשפיכה נשית, וליהנות מלמצוץ לו, להתנסות ולחוות חוויות חדשות בכל פעם. במקביל מתקיים מוסר כפול , שלפיו אשה, ובפרט נערה, שמרבה להחליף בני זוג, עדיין תזכה לתואר "מזרון", או פשוט "זונה".

מגוון הציוויים הסותרים הללו מבלבלים את כולנו (אפילו את הגברים). אם כך, מה נעשה? הרי אין אפשרות שכל אחת ואחת מאיתנו תשנה לגמרי את השפה העברית ואת הציוויים הטמונים במילותיה. העלאת המודעות היא תמיד השלב הראשון במאבק לשינוי המציאות. השלב הבא הוא לקחת את המיניות שלנו בידינו אנו, לצקת בה תכנים חדשים נוספים. עלינו לגעת בביחד ובלבד, לבטאה במילותינו, למלאה בתוכן חדש וישן, לגעת בגוף, לדבר על ההנאה שלנו, על העונג הנשי, כמו גם על הקשיים.